"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

מעשה בטבעת / אילן שיינפלד

בשפה יידישאית ואווירה אירופאית נרקם כאן סיפורה של קהילה (ושל טבעת כמובן).
הסגנון מעט כבד, אבל הסיפור מחזיק מים וגם את עיניי, שבאופן מפתיע לא התעייפו מטקסט גלותי שמגיע עם ניחוח מטאפורי של כבד קצוץ, גפילטע, בורשט (על מגוון פרושיו) ושמאלץ.


ביד עדינה ובנפש של מספר סיפורים רב שנים, טווה שיינפלד את המעשייה (כי יותר מסיפור, מדובר במעשייה) והרבה מעבר לגילגולה של טבעת, מדובר בגילגולם של אנשים, או בגלגולי גורל, אם תרצו.

מישהו היה פה כבר פעם

"מה שלא עושה הקדוש ברוך הוא להציל נפש בישראל, עושה ההכרח."

חוכמת חיים גלותית נהדרת, מתגלגלת כאן בין הדפים וגעגועי לסבתות מציפים את העיניים. אם חייבים לדייק, חלקו הראשון של 'מעשה בטבעת', נגוע בגעגועים לסבתות יוצאות מזרח אירופה ובעונה זו, לצ'ולנט מזרח אירופאי, לא פחות.
חלקו השני לעומת זאת, הוא פיסת היסטוריה אפלה שלא נעים עד חשוב, להמשיך ולדון בה.

מתחילתו ועד סופו של 'מעשה בטבעת' נבנית כאן תמונה נהדרת, שבניגוד למה שנהוג לחשוב, מתארת את הדורות הקודמים כישירים, אמיצים, יצריים ו'שובבים', לא פחות מאלה שעדיין בסביבותנו, אולי גם יותר.

יצר האדם במיטבו

כי 'מעשה בטבעת' משלב פחדים, נקמנות, כבוד לרוב ומגוון יצרים אנושיים למהדרין. זה סיפור על הישרדות, כולל פרקים נכבדים של חיספוס הופך בטן.
"מה שלא עושה הפחד עושה הנקמה."

"מה שלא עושה התבונה עושה ההכרח."

כשהזהב נוצץ פחות

עבודת מחקר מקדימה ניכרת כאן וזועקת מכל עמוד ויחד עם זאת, ב'מעשה בטבעת', היו גם חלקיקים שעד לרגע זה לא ברור לי מקורם, כמו גם הצורך להתעכב עליהם ובמה הועילו להתקדמות העלילה. פרטים כמו תאורי מצב עור בטנה של יולדת והטיפול בו, תאור אגרטלי פרחים בבית מידות ספציפי ועוד, שלמרות שאני מכירה ברצון לספק אווירה וחיים לסיפור, גרמו לי לתהות ביחס לצורך בעיבויו באמצעותם. 

בכל מקרה, לשמחתי, כשרוב חלקי הטקסט מעשירים ומקדמים את הסיפור באופן טבעי, אני מתגלגלת הלאה ברצון ובשמחה.

Too close to home

נשים מכל הסוגים משולבות בסיפור והן רובן ככולן חזקות, דעתניות ושורדות, כל אחת במחירה (ולפעמים מחירה תרתי משמע). אין כאן פמיניזם שורף חזיות ומיותר, אלא כוח נשי מתוך צורך, שעושה יופי של עבודה כשגם המוחלשות שבנשים, מלאות חוכמת חיים והבנה לנפש האדם (והגבר כמובן).

"שבי קראי את סיפור הטבעת, וזכרי:הכול אחד. דור חוזר אחרי רעהו. אנחנו הולכות אחרי אמהותינו. הזמן הוא אותו הזמן ואין הבדל בין מה שהיה לבין מה שיהיה."

גם אם רק חלקיק מ'מעשה בטבעת' נטוע במציאות, הרי שמדובר בסיפור מעורר פלצות עפ"י הגדרה ובמגוון אספקטים, מצאתי את הסיפור כאן קרוב ומסוכן לי ולשכמותי.
זה מבעית ומסעיר, אבל יחד עם המתח שהוא מספק, משלב כאן שיינפלד, גם מנה גדושה של מציאות, שמקלה את הבליעה, בנקודות בהן הסיפור נוגע באלמנטים מאגיים שעל גבול הפנטזיה.

וכמו אחרים מלאי תקווה ברחבי העולם (או מילוני שיכורים), שכבר השתמשו במשפטו של פרנציסקוס הקדוש, אני משאירה אתכם עם המשפט הידוע "אלוהים, תן לי את האומץ לקבל את מה שלא ניתן לשנות, תן לי את הכוח לשנות את מה שניתן, ותן לי את התבונה להבדיל ביניהם."

שמרו על עצמכן ועל הבנות.

ניצוצות של עתיד / צופיה בלומן

זה ספר ישראלי - משלנו, כולל שפה, מקום ובעיקר סיפור שלא ניתן להעביר לנוף אחר וניחוח 'ציונות דתית' מובהק (אבל אולי זו רק אני).
הוא מתנהל בשתי תקופות שונות בתכלית ולמרות שהן מופרדות בפרקים שבראשם מצוין תאריך, הקושי לעבור ביניהן, היה לי מובהק וודאי. מן סוג של קטיעה ברצף הקריאה, כשעלילה אחת נוטה אל אגף ה'מעניין' והשנייה, היא כמו גבעה שצריך לדלג מעליה באיכויות זינוק של אנטילופה, לטובת התקדמות אל עבר העלילה המועדפת (ואוהוהו איזו אנטילופה הייתי).
תקופה אחת היא תקופתו של יוסף בן מתתיהו בזמן המרד ברומאים, שמוגדרת כ"היסטוריה היהודית אחרי בית שני" והשנייה תקופתנו, אחרי מבצע 'צוק איתן' (וכאן נולדה לי בעיה).

צבר מיתולגי כולל קוצים

"למה דווקא הוא היה צריך להיות מספיק אמיץ כדי למות?"

אני מודה שלרוב (וגם במקרה זה), כשמשתמשים במוטיב 'הגיבור הצה"לי שהקריב עצמו על מזבח הגנת חבריו', אני נוטה לפהק.
כן, אני מכאן וגם אני תרמתי למדינת ישראל כמה משנותי, פרק בסיפור חיי, כמה פחדים וחברים טובים. אבל מאז ומעולם העדפתי לזכור את  אותם חברים שאבדו, כבני אדם שהתהלכו כאן איתי על הכדור. מן זכרונות בסגנון פחות הירואי/יותר ארצי, על אנשים שחיו, כעסו, צחקו והחרישו במבה מתחת לשמיכה מעקצצת באוהל צבאי (כי עם ביסלי, כולם יודעים, זה פשוט בלתי אפשרי).

מכאן כבר ברור, שריבוי 'קורבנות אידיאליסטים' ב'ניצוצות של עתיד', גרד את נפשי בין השורות.

גם הקלישאה המשלימה של 'זו שנשארה מאחור' והיא עדינה ושברירית, 
הוציאה ממני תגובות פחות נעימות. כי באותה מידה שהיא רגישה עד חדלת קיום (עם זריקת מציאות קלה), היא יכולה להיות מתוארת כעצבנית, מלאת כעס על פרידת חינם, מנבלת פה סידרתית, או כזו היוצאת תדיר למסע מועדוני זימה (רק לדוגמה). 

מי אמר למי ובאיזה הקשר?

זוכרים את השאלה המיתולוגית שבכותרת?
היא הסטורית כמעט כמו המורה שלימדה אותנו בביה"ס, את אותו מקצוע בדיוק.
אבל כאן, למרות ההדים ההיסטוריים, ציפיתי למעט דיוק ובעיקר לאוביקטיביות מתבקשת. כי כשמתהדרים במושג 'רומן היסטורי' ראוי, לכל הפחות, לנסות ולדייק. כך שהרומאים לא חייבים בהכרח להיות 'מלוכלכים' והיהודים לא מוכרחים להיות גיבורים וטהורים כפי שנרמז ב'ניצוצות של עתיד'.


"... ולגמו מהמרק התפל שהגישו להן שני חיילים שמנים עם מבטים חצופים מסיר גדול ומלוכלך."

אחרי הכל, כפי שנכתב כאן תוך הפגנת חוסר מודעות בוטה, "ככה זה, כל אחד משתמש בהיסטוריה כדי לקדם את האינטרסים שלו."


בקיצור, הסיפור שבבסיס 'ניצוצות של עתיד' מחזיק מים לרוב ומתואר בסגנון יהודי/ישראלי לתפארת, אבל אין בו ולו בדל אחד של מציאות שורטת, עגומה ואכזרית שהיא החיים שלנו כאן, לפעמים. על אחת כמה וכמה, כשמדובר בסיפורם של פצועי מלחמה, חללי צבא ההגנה לישראל וכו'.

הזהירות היתרה בשיח הכה ישראלי הזה ועודף הרכות שלא במקומה (לטעמי, תמיד לטעמי), דיקקו בעיני את החוויה ומנעו ממני את החיבור המתבקש, לדמויות שהן אנחנו.

למי התכוונה המשוררת? (טוב, כותבת... סופרת)

לצערי, לקראת סיום, נודע לי שהספר הזה תוייג תחת המושג 'ספרות נוער', מה שמסביר את העדינות המיותרת ואת היעדר החיבור הרגשי לדמויות. מצד שני, הנושא, בחלקו, פחות מתאים להגדרה ספרות נוער. מכאן שאיך שלא נסתכל על זה, 'ניצוצות של עתיד' נופל בין הכסאות בהגדרתו (וגם ברמת הביצוע) וחבל.

עמוד 125 מתוך 208 בתצורה דיגיטלית, נשברתי.

אהבה בצל עץ העוזרד / איי מי

הוא לא חדש, אבל התגלגל לי אל ראש רשימת הקריאה בעקבות המלצה של חברה (אם "אני רוצה לשמוע את דעתך עליו", נחשב להמלצה כמובן).
בכל אופן, קראתי ולרוב אהבתי (מלבד הסוף, שאיכשהו, הוא ואני יצאנו לא מתואמים).
אז קבלי חברה, זו דעתי על 'אהבה בצל עץ העוזרד'.


"במשך שלושים שנים תמימות הנהר זורם מזרחה, ואז, במשך ארבעים שנים הוא זורם מערבה. אלה שהיום בזים להם ישגשגו מחר."

זה רומן תרבותי על עץ שלא ידעתי על קיומו. 

עובדה זו, היא הקטנה שבהפתעות שמספק הספר הזה, אבל היא גם מבהירה ממש כמו עובדות נוספות, את הפער התרבותי בין קורא מערבי ממוצע ובין הסיפור שחושף את עולמה של סין הקומוניסטית. עולם בו אנשים מתוייגים על ידי הממשל, עובדים בעבודות שעל גבול הכפייה, נשלחים ל'חינוך מחדש' ומאבדים את משמעות המושג 'אינדיבידואל'. 

מי רועד יותר?


"הם נשלחו לשם כדי לחזק ולחשל את "לבם האדום" ולספוג נאמנות למהפכה."

'אהבה בצל עץ העוזרד', גדוש באיזכורים תקופתיים, תמימות ופחדים. הוא משתמש בפחד הקולקטיבי מה'מפלגה', מאנשים, שכנים ומ'מה יגידו', בתוך סיפור אהבה מרכזי, שמתובל בארועים היסטוריים ונבנה באמצעותם.

כקורא מערבי, אני נעה כאן בין אי-שקט מסויים, לזעזוע ביחס לתאורים פיזיים של פציעות גוף ונפש וטיפול שעל גבול ההישרדות, במגוון מובנים.
כי הסיפור כאן מספק זרקור צר ויחודי, על תרבות כל כך שונה משלנו, עד שכמעט מפתיע שמדובר בתושבי אותו כדור. 

שפה חלופית

 "איש מעולם לא הגה בפניה את המילה 'אהבה' באופן כה ישיר. באותה תקופה היה נהוג להשתמש במילים חלופיות."

ואכן, במהלך הקריאה מתערבבת כאן תחושה של שפה חלופית, לא בת זמננו. זה יבש עד חצצי, אבל נותן הצצה לעולם אחר, מיוחד ורב משמעות.
כחלק מאותה תחושה חצצית מאובקת ש'אהבה בצל עץ העוזרד' מטיב לספק, היו בו גם קטעים פחות נוחים לקריאה. אבל במקביל, היו גם כאלה בהם נסחפתי עם הסיפור, עד שלא הרגשתי שהעמודים רצים קדימה.

תרגום או קפיצות בזמן?

היו כאן מספר נפילות תרגום, כולל בלבולי זכר/נקבה חינניים, אבל לא מדובר בבולענים רציניים. 
מנסיוני, תמיד עדיף לדמיין שהמתרגם הוא עולה חדש וחייכן מסין, שהרגע דרך כאן לראשונה. לי זה בכל מקרה עוזר.

מלבד תרגום לוקה נקודתית, היו כאן גם ביטויים מעטים שלא תאמו את הדמויות ואת התקופה המדוברת, כמו (לדוגמה), "חזיית ספורט הדוקה מאוד".
כי אחרי שסללת כביש יחפה ומותשת, כשאין לך נעליים וכל שנותר הוא לתפור לעצמך איזה זוג קלוקל, ספק אם תכירי את המושג "חזיית ספורט", לא כל שכן, תצטיידיי בכזו.


היו גם "לקח בכוח את הגרזן מידה... והחל לנסר את העץ." 

ו"...היא רצתה בכל מאודה לשנות את מצבה הכלכלי, אבל סירבה להתחתן רק משיקולי תועלת - והעדיפה לשדוד בנק." ביטוי שאינו תואם את התקופה ואת הדמויות.

ושוב, אחרי הכל, מדובר בארועים בודדים, אך קיימים.

באמת?


סופו של 'אהבה בצל עץ העוזרד' נבנה לאט. מדובר בכחמישים עמודים שגררתי כמו חולה במחלה חשוכת מרפא וכמעט והביאו למות יחסי עם הספר הזה.לא קשה להבין שעד שלב זה, אהבתי ונהניתי מחוויית הקריאה. אלא שמשום מה, כספר קשה ועמוס מציאות נוקבת, הוא נגרר אל סוף צפוי ומחליף, תוך כדי, תרבות סינית למהדרין, בכזו בעלת ניחוח מערבי/הוליוודי, בואכה ג'ודי-פיקו-שוב-לוחצת-על-בלוטת-הדמעות.

אם מדובר בעלילה דימיונית, נדמה לי שמשהו התפספס באותנטיות הסיום. אבל, אם כמו שנרמז בתחילת הסיפור, מדובר בביוגרפיה, הרי שהמציאות עברה כאן והשאירה אותנו כמו שרק היא יודעת, עם סתירה מצלצלת היטב (ואיך לעזאזל אומרים בסינית 'נגמר לי הטישו'?).


"מותר לדמם ולהזיע, אבל לבכות אסור."

הפיתוי של גרייסי / סנטה מונטיפיורי

זוכרים את חבורת 'בנות גיל הזהב'?
כשלכל ישישה חביבה (לרוב), היה אופי מובהק ומובחן ותפקיד שנובע ממנו בחבורת הסבתות האולטימטיבית?
כך בדיוק מתחיל 'הפיתוי של גרייסי' וכך הוא גם נגמר.

במרכזו, הוא מתפתח כמשהו שבין רומן רומנטי, לבין סיפור איחוד משפחתי וספר עצות לעזרה עצמית.
קצת מתוק, הרבה נדוש, או להיפך.

"היא יכולה לברוח לסוף העולם, אבל לברוח לאיטליה... זה נורא רחוק."

מדובר בספר שכתוב בקפיצות זמן של כמעט חצי מאה, הלוך ושוב בין איטליה, לונדון וחזרה לאיטליה.

חלקו פשטני ותואם סרט הוליוודי בהתהוות. הוא רדוד לתפארת, אבל כחלק ממסגרת הרדידות, חלקו גם נעים לקריאה ועיסוק.

אה תודה, אבל אני מסתדרת לבד
במתכונת ניחוח ספרי העזרה העצמית, זכינו כאן למבחר פתגמים מצוצים עד מתוקים, שיתאימו לטייפ-קאסט הוליוודי בסיסי ולא יביישו את המחלקה הקרובה לטיפול בסכרת.

חלקם הזכירו לי את תקופת המצגות בסגנון 'אמא יש רק אחת', שנשלחו עד לא מזמן, ברחבי האינטרנט ועל כנפי מיילים מיותרים.

"אז, לא הבינה עד כמה חשובה המשפחה. עכשיו היא הבינה, כי הרגישה שמשפחתה אבדה לה."

"... היופי הוא באמת העיני המתבונן. מה שיפה בעיני אחד לא בהכרח יפה בעיני אחר, והיופי נמצא בלב לא פחות מאשר בתווי הפנים."

"ההבדל בין נשיקה טובה לנשיקה גרועה לא קשור לטכניקה בכלל, אלא רק לאהבה."

"אנחנו עוברים מחוויה לחוויה ולוקחים איתנו את מה שלמדנו."

היו עוד פנינים שכאלה, אבל דקה לפני שתיפלו אל שנת החורף, נמשיך ונתקדם.

עברית זה...
זו לא הפעם הראשונה במחוזותינו, שתרגום מבית הוצאה גדולה כ'ידיעות אחרונות', מצליח להוציא תחת ידיו ספר שזקוק לעזרת הקוראים.

ערה הטרי", "היה אחרי צבע טרי ופן מושקע" ו"עשה לה תספורת" (הכוונה לסיפר אותה, בעברית), הם רק חלק מהמשפטים החצי-מקצועיים בתחום השיער, בספר שאין לו באמת נגיעה עמוקה (או בכלל), לתחום.

היו גם "תחושת הדממה המבורכת החלה שוב לצמוח.", "היו לידו עוד כמה מבנים, דוממים כבהמות ישנות.", ו"ריח חזק של עמל ותעשייה שרר במקום."

בהמשך, אגב, השפה משתפרת משמעותית

אז מה היה לנו?
בין יתר הנושאים, נמצא כאן אהבה ישנה בסגנון 'בין הכרמים', מציאות שמספקת את הסטירה המתבקשת ויחסי אמהות ובנות (כי אי אפשר בלי מינימום נושא נפיץ אחד לרפואה).

אלא שרוב הקונפליקטים כאן, תואמים את ה"אוי, אוי, אוי" מבית החמישייה הקאמרית. בהתאם, הם גם נפרמים בקלילות רבה מדי ומעייפים ברדידותם.

מי את ולמה ככה?
"גרייסי", הדמות הראשית בסיפור הדביק, מתחילה את חייה בשמה הילדותי ובאופן לא מפתיע, כיאה למתיקות המיותרת, מתקיימת בשם זה, גם אחרי שעברה את גיל שישים להתפאר.

ממני אליך גרייסי, תתבגרי כבר! (שלא לומר תזדקני) ותעברי ל'גרייס' המכובד יותר.

גוואלד!
אם באמת רציתם לבחון רדידות מהי, הרי שהסוף יאפשר לכם בקלות, לחוות את שיאה.

מדובר בספר טיסה קלאסי, בסגנון Nothing To Write Home About.
עכשיו רק צריך לסגור חופשה... או למצוא ספר אחר.

אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי

'אלגנטיות של פילוסופיה', או 'פילוסופיה של קיפוד', הם שני ביטויים שיתאימו כאן, ממש כמו הביטוי שנבחר כשם לספר זה.
ואם בנקודה זו, יש בי צורך להתנצל (בפני מי?) או להסביר איך יתכן שהשתמשתי בשמו  ('אלגנטיות של קיפודה', זכורים?) עוד לפני שקראתי בו, הרי שמרגע הקריאה, הכול כבר חשוב פחות. בשלב זה, מיותר כמעט לציין, שהלך הרוח הפילוסופי שנפלתי לתוכו, תואם בדיוק את הספר המדובר.
ציניות נהדרת מלוא הכוס
הגדולה של 'אלגנטיות של קיפוד', היא במסע שהוא מזמן. מסע של בחינה על כל צעד, מתוך רצון לזקק כל פעולה אנושית, אל הסיבה לקיומה.
הוא מלא דמויות נשיות (אך לא רק), ציניות, ממורמרות, גרוטסקיות ונפלאות. בנוי כשני יומנים שמשולבים זה בזה וכתוב, מתוך כך, בגוף ראשון קבוע ובמקרה זה, מופתי.

רק (או גם) על עצמי לספר...
"אישה קטנה, מכוערת ושמנמנה, עם יבלות ברגליים וריח פה של ממותה". (עמ' 15).
הדמות הראשית היא שוערת זקנה בבניין דירות, שדייריו פריזאים בני המעמד הגבוה. מתוך היותה חסרת קול וכול (כמעט), שבאין רואה מתגלה כדמות חריפה-עמוסת דעות נהדרות, היא מנציחה את הפער בינה ובין בעלי הבית, במספר דרכים.
היא חדה ולוחמנית מתוך חדרה הקטן השקט, חיה בצל החיים ומספקת פרספקטיבה ביקורתית, מעניינת עד מרגשת, על כל סיטואציה כמעט.
במסגרת הביקורתיות וממש כפי שהיא מנתחת את הסובבים אותה, את המצב הפוליטי ובעיקר את מצבו העגום של המין האנושי, היא יודעת יפה לשרטט גם את עצמה, על יכולותיה ובעיקר על המגבלות.
ולמרות שהיא מנסה לשפוט הכל בראייה מפוקחת וקרה, את שיפוטה העצמי, היא עושה דרך עיני החברה המנוכרת בה היא חיה.

"
כמו תמיד, אני ניצלת בזכות חוסר יכולתם של אנשים להאמין במה שמנתץ את המסגרות של הרגלי החשיבה הצרים שלהם" (עמ' 14).

"איזו סיבה הייתה יכולה להניע אותי לכתוב את היומן הנלעג הזה, יומן של שוערת בניין מזדקנת, מלבד זה שבכתיבה עצמה יש משהו מאמנות הקציר? כאשר השורות מתחילות לברוא את עצמן, אני עדה, במין נס עלום להולדתם של משפטים שחומקים מידי רצוני ועולים בכוחות עצמם על הנייר, נכתבים בעל כורחי ומלמדים אותי מה שלא ידעתי ולא האמנתי שאני רוצה ואני נהנית מהלידה הזאת, נטולת הכאבים...". (עמ' 123).

דמות מרכזית נוספת מתוארת כילדה כבת שתיים עשרה, אינטליגנטית עד אימה ופסיכופתית בהתאם. גם היא מנתחת הכול ואת כולם, בסכין מחשבתית חדה. במקרה שלה, אותה סכין ממוקדת, הורסת תוך כדי ניתוח יתר סביבתי, את נפשה ופוטנציאלית, את חייה.
שאלות פילוסופיות

"אמנם אני חסרת כל מבחינת שמי, מעמדי וחזותי, אבל ברוחי אני אלה בלתי מנוצחת." (עמ' 51).

'אלגנטיות של קיפוד' עמוס תובנות פילוסופיות ואחרות.
במסווה של עלילה בסגנון דלתות מסתובבות (ואולי לא רק במסווה), נקבל שיעור פילוסופי מרתק, רב נושאים ודעות.

על הרצון לסבול - "לדעתי, הפסיכואנליזה היא היחידה שמצליחה להתחרות בנצרות בכל הנוגע לאהבת הסבל המתמשך." (עמ' 164).  

על לימודים - "כל כך הרבה ספרים קראתי...
אבל כמו האוטודידקטים, אני אף פעם לא יודעת בוודאות מה הבנתי מהם.
" (עמ' 50).

על עיצוב - "היכן נמצא היופי? בדברים הגדולים שנגזר עליהם למות כמו כל השאר? או שווקא בדברים הקטנים, שבלי שום יומרות יודעים לשבץ מרגלית של נצח בתוככי הרגע?" (עמ' 88).

על ספורט - "... וזכרתי גם שרוגבי הוא משחק מסורבל כזה, שבו השחקנים משתטחים כל הזמן על הדשא וקמים רק כדי ליפול שוב בערימה במרחק שלושה צעדים משם." (עמ' 35).

על אבולוציה וחינוך - "הציוויליזציה היא ריסון האלימות, ניצחון שאינו שלם לעולם על תוקפנותו של הפרימט. כי פרימטים היינו ופרימטים נישאר, גם אם למדנו להתענג על איזו קמליה או טחב. זהו כל תפקידו של החינוך. " (עמ' 105).

על גורל ומצפון - "מי חושב שהוא יכול לעשות דבש בלי לחלוק את גורלן של הדבורים?" (עמ' 233).

היו עוד רבים מהזן ששווה לשמור ולחקור. אבל הכי, הכי, משפט על קיפודים - "יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה." (עמ' 141).

כואב אבל תמשיך(י)

'אלגנטיות של קיפוד' משתמש במציאות שורטת/מערבבת, שלעולם תשאיר בנו סימנים. מדובר בספר מיוחד, עמוק ומרתק, שהעיר בי שאלות והבנה עמוקה ביחס לדרך אל הידע, לגורל ואפילו למזל.
יש בו גם מעט טרחנות מיותרת, אבל היא מתגמדת ביחס לשאר מרכיביו.
תנו לו את הזמן, תנו לו לקחת אתכם אתו. הוא ייתן לכם לא מעט בתמורה ואולי ישאיר אתכם עם תובנות וכאב אחד או שניים.

"זכרי אותי, זכרי אותי
אך שכחי את גורלי
". 

סיימתי, יושבת להרהר.

תגידי שאת שלי / אליזבת נורבק

ההתחלה הרגישה כמו ספרות נוער (אני לא מחובבי הז'אנר) וההמשך, לעומת זאת, הזכיר משהו קר, מנוכר, מסוכן ולא ריגשי. קצת כמו הליכה על קרח דק מעל אגם עמוק, קפוא למחצה. 
ייחסתי את העניין לעובדה שזהו מפגשי הראשון עם ספרות שוודית, אבל לכו תדעו...

מדובר כאן בספר מתח, כביכול, כולל תעלומה, מקרה קיצון, דמויות מסתוריות ופרספקטיבת עבר/הווה.

הרגשתי את הדרמה עוד לפני שנחתה בסביבה.

"בסוף הוא יגלה מי אני באמת וזה יגעיל אותו, הוא יפחד ממני."
"אף אחד לא בודק מי מסתתר מאחורי המסכה. אף אחד לא רואה כמה אני מזוייפת, נבזית, מושחתת ומעוותת. לאף אחד אין את קוד הכניסה
."


בהתייחס לדרמה שמספק "תגידי שאת שלי", אולי נכון יותר לכנות אותה Forced Drama, מהסוג שמחייבת להגיב ב"אוי, אוי, אוי" בכייני, או פשוט להגדיר אותה כ'דרמה בלחץ', אם תרצו.

"האמת - בניגוד למה שכולם חושבים - לא באמת משחררת. ההיפך הוא הנכון. האמת כואבת. האמת הורסת ומחריבה. האמת פוצעת." ותודה על בבל"ת לא איכותי.

מי אמר 'מתח'?
או
משהו לא עובד.

מסיבה כלשהי לא נקשרתי לדמויות הנרוטיות והסיפור לא החזיק מים או עלילה. בהתאם, קראתי אותו באותו יובש יחסי השמור לספרים שלא לקחו אותי איתם לחוויה מסעירה. המשיכה לחזור ולקרוא בו לא התעוררה, הרגל לא קיפצה בעצבנות מוכרת וגם לציפורניים שלום.
בקיצור, בעניין הגדרת 'תגידי שאת שלי' כספרות מתח להתפאר, אני בספק.


הוא נמתח, נמרח וההיסטריה שחולקות הגיבורות, יכולה הייתה,  מבחינתי, להיפתר פרקים רבים לאחור.
כי כמה אפשר לשכנע את המשוכנעים ולדפוק בראש לאלה שלא ישתכנעו לעולם? ועד מתי ניתן לתהות 'האם זו היא?' בלי, לדוגמה, לגשת ולברר.


מודה, אני לא קוראת דגולה של ספרי מתח ולמרות שהמגוון אליו נחשפתי בסוגה הספציפית רחוק מלהיות ראוי לציון, הצלחתי לצפות בקלות את קווי הסיפור וכל שנותר היה לראות איך הסופרת יוצקת מהם הסברים מרחיקי לכת (ולפעמים מרחיקים מדי).

מכאן שהחוויה שסיפק "תגידי שאת לי", קרובה עד זהה לכזו שתקבלו תוך צפייה בסרט, מהסוג בו ברור לכם, כבר 
מהדקות הראשונות, לאן הוא מוביל.
לטעמי, בעברית קוראים לזה מאכזב, או מיותר.

הנשים שאנחנו (לא)

"פחד מבהיל וחרדה משתקת משתלטים על גופי, פולשים אל מחשבותיי ורגשותיי." "פחד מבהיל"? 

אם יש כאן משהו מיותר, זהו הפן הנשי/היסטרי/חפרני משהו, כשהנשים עסוקות בלספר לעצמן סיפור (ולספר, לחזור ולספר) והגברים עסוקים בחייהם הנורמטיביים, כולל הרמת גבה אל מול ההיסטריה הנשית המוגשת כאן, משום מה, במנות גדולות.
אם היינו מורידים את אחוזי ההיסטריה הנשית שבין הדפים, "תגידי שאת שלי" היה נגמר בארבעה עמודים פלוס-מינוס, (כולל ה'תודות'). 

סביר שאז הייתי פחות מתביישת להיות חברת המין הנשי, כפי שמצייר אותו הספר הזה, הכתוב, לצערי, בידי סופרת בת אותו מין, לא פחות.

אם גבר היה כותב את היצירה המדוברת, ניתן היה בשקט להכריז כי מדובר בשוביניסט מתנשא.

התעייפתי!

"למה, לעזאזל, את חייבת להפוך כל דבר לדרמה?" בדיוק מה שהתכוונתי לשאול.

בנימה אישית, את קריאת הספר הזה גררתי תקופה לא קצרה, כשכל ספר שעבר בסביבה קיבל עדיפות על פניו. 
נשאר לי רק להצהיר, שאם אחת הגיבורות, פסיכולוגית במקצועה, לא תיכנס לאישפוז מרצון, בעקבות קריאת "תגידי שאת שלי", ספק אם אסרב להחליף אותה.

על זה נאמר, 'עיזבי אותנו בבקשה', כבר ביקשתי די!

חיים קטנים / האניה ינגיהארה

לפני שהחיים כאן קטנים, הם קשים (או אולי לפני, תוך כדי ואחרי). בהתאם גם קריאת העמודים הראשונים קשה ולא מהסיבות הנכונות. היא בעיקר מייגעת, עמוסת דמויות ופרטים, אבל מושכת באותה מידה ממש.

בהמשך, מצאתי עצמי מחכה לחזור ולקרוא ומזיזה דברים בלוח הזמנים, כדי לשוב ולפגוש את הגיבורים. מכאן, ניתן להבין שהחוויה השתפרה כמובן.

מה היה לנו?

"העבודה שלו (בקפאון מוחלט), חיי האהבה שלו (לא קיימים), המיניות שלו (לא פתורה), העתיד שלו (לא ודאי). ארבעת הסעיפים תמיד היו זהים".

בגדול, נפגוש כאן ארבעה גברים, חברים. כולם מנסים בשלב כל שהוא להרים את חייהם מאשפתות מטאפוריות (אך לא רק), במסע שמתחיל בגילאי העשרה המאוחרים ונגמר הרחק  אי-שם.
החברות הלא מוסברת ביניהם, משמשת כקורי עכביש עדינים, דקים עד בלתי נראים מצד אחד וחזקים עד עיקשים, מהצד השני (כמו שרק קורי עכביש יודעים להיות). הדיסוננס הזה הוא שם המשחק ויותר מהכל, הוא גם הנורמה המרכזית.

"הוא פחד מכל דבר, כך נראה לפעמים, והוא שנא את זה אצל עצמו.פחד ושנאה, פחד ושנאה: לעתים קרובות נראה שאלה שתי התכונות היחידות שלו. פחד מפני כל אחד; שנאה לעצמו."

מי שייך למי?

באופן פשטני ניתן לומר שכולם שייכים לכולם ובאופן עמוק יותר נראה שהם ניזונים אחד מהשני ומקבעים את חייהם סביב הקשר המיוחד, שנרקם לפני שנים, בין קירות הקולג'.

"עדיף לבטוח או עדיף להיות זהיר? אפשר לקיים חברות אמיתית אם חלק בך תמיד מצפה לבגידה?".

"הוא ניסה לשמור על עצמו במצב של מוכנות תמידית; הוא ניסה להכים את עצמו לאכזבה, גם כשנכסף להיווכח שהוא טועה."

כולם שואפים להיות משהו אחר וּמֵבַכִּים את גורלם בסתר, או בהצגה פומבית, תוך השלמה רגעית עם הזוועה הזו שנקראת 'החיים'. 

אבל יש שווים ויש יותר, ממש כמו שיש מוכים ויש הרבה, הרבה יותר.
לחלק מהדמויות ובעיקר לאחת ספציפית, נרקם בין הדפים סיפור חיים שמחזיק את הספר כולו (וגם אם היה מדובר בטרילוגיה, אין בסיפור חשש למיעוט סצינות מעניינות).

זה סיפור מהספרים על חיים של אחרים, כשהמשפט הבא מתאר אותם טוב מכל משפט אחר שמצאתי (והיו רבים).

"אנחנו לא מקבלים את המשפחות שמגיעות לנו.." וזה ככל הנראה נכון מאוד.

חיים קטנים, תרגום קטן

מדובר בספר איכותי לכל הדעות, אבל בחירות תרגומיות בסגנון "התבאסה", או "פתאום דיברה קצר ולעניין", "דלוקה עליך", "שוכב בספה", דיקקו פה ושם, את החוויה הגדולה של 'חיים קטנים' (והיא גדולה ללא ספק).
למרות הכל, אותן 'נפילות' תרגומיות פה ושם, הוכיחו (אולי), שהחיים קטנים, אך לא פגעו בחוויית הקריאה הגדולה, שמספק הספר הזה.

משהו קרה לי כאן

בניגוד לקצב הקריאה שמאפיין אותי, "חיים קטנים" הפך אותי ל'צב קריאה', כשכל משפט או מילה הרגישו חשובים, איכותיים ובלתי ניתנים לריפרוף. בהתאם, היו גם קטעים שקראו לי לחזור ולקרוא אותם שוב והכל על מנת להבין ולהפנים את המשמעויות.
כי "חיים קטנים" מדבר על נושאים קטנים וגדולים גם יחד וכולם מטופלים באותו אופן, ללא דרמות ספרותיות חסרות טעם.
הסיפור עצמו, שמתגלה כאן אמיץ, מציאותי, חזק ומדויק, מספק את הכוח להתגלגלות העלילה (והיא מתגלגלת ללא ספק).

עד כאן

יכולתי לכתוב הרבה על "חיים קטנים" ואף פיסקה לא היתה מצליחה לתאר את גודל החווייה. הוא סיפור שמספק מציאות מחוספסת וחריפה, כזו שקשה להכיל וקשה לעזוב (קצת כמו תאונת דרכים קטלנית ברגע ההתהוות). מתוך כל אלה, מדובר בספר שהידהד והעשיר אותי במהלך הקריאה ואין לי ספק שימשיך גם אחרי.

לכן, במקרה זה, אני נוטה להסתפק בהמלצה חמה, לתאר בקצרה את מה שעשה לי ובעיקר, בעיקר שלא כהרגלי, לשלוח אתכם לקרוא (ולשבת על חלקכם עד שזה יקרה).

תעשו לעצמכם טובה ותכירו אותם, את מלקולם, ג'יי-בי, וילם וג'וד, על העצב, הכעס, השמחה, החברות והרי הכאב ששזורים ביניהם. 
הם עתידים להיכנס לכם אל מתחת לעור.
(וואו).

סרוטונין / מישל וולבק

מלבד היותו הורמון חיוני, 'סרוטונין', הוא גם ספר דק מדויק, מהסוג שנשאר ציני, חכם וחזק. מצד שני, הוא עלול לספק חוויית טעם עבש, אבל במובנה הטוב, אם זה אפשרי בכלל. 

מי גיבור של אמא?

הגיבור מתואר כאנטי גיבור בעיניי עצמו, בעיני הסביבה ובעיניי כמובן. הוא ציני, מתנשא לעתים ובעל יכולת התבוננות יחודית במוכר והצפוי, כולל האופציה להוציא מהם את חוסר ההגיון שהצלחנו להתרגל אליו ולעתים גם לפתח כלפיו אדישות רבתי.
זה מעניין, לעתים מרגש ברמת התופעה, אבל גם מעייף קלות.

"אולי לא עשיתי הרבה דברים טובים בחיי, אבל לפחות תרמתי להרס הפלנטה."

קווים לדמותה של אותה דמות ראשית יחידה, יתארו רווק, בעיצומו של העשור החמישי לחייו, שמעדיף את עצמו על פני חיברות לא איכותי וכזה שלא מספק את צרכיו.

"... ואני כבר בן ארבעים ושש עכשיו. מעולם לא הייתי מסוגל לשלוט בחיים שלי."

צרכיו אגב, מלבד השתוממות אזורית בנושא תרבות צרפת/ספרד, ימולאו באמצעות אישה (לעתים רחוקות), חומרים פסיכיאטריים (בקביעות) ומלונות שניתן לעשן בהם (אם שפר מזלו).

ממקומו השלו עד יבש ולאחר שמולאו אותם צרכים, הוא מיטיב להעביר ביקורת על הסביבה ועל עצמו, ומלמד שיעור חשוב על ההליכה עם הזרם (או עם העדר אם תרצו), אל מול ההליכה נגדו.

"היה לי אידאל והתחלתי לבגוד בו."

לעתים, כמו כדי להעיר אותנו, יזרוק כאן וולבק אמירות חצופות וינפנף בביטויים גופניים ארציים, מיד אחרי התקף ניתוח פילוסופי מוחץ.
וכשדמות הגיבור/האנטי גיבור, הוא יצור מיני מצד אחד ונתון בכבלי הסרוטונין שלא מאפשרים לו לפתח ליבידו כהילכתו, עיסוק בנושא בתוספת מבנה ספרותי, יצרו מתווה מעניין, מיוחד וכאמור, כזה שבעיקר משאיר אותי ערה.


מעמד האין אישה

הוא לא זקוק לאיש (או אישה), אבל 'נשים לא נזקקות', כביכול, מרצפות את מהלך חייו, ותקופות חייו מוגדרות עפ"י שהייתו במחיצתן.

כאן ניפגוש באבסורד שמתאר את חוסר הצורך וחוסר הרצון, אל מול חוסר היכולת לחיות לבד ונשתכשך בביקורת, כלפני החברה וכלפי עצמנו כולנו.
כי אחרי הכל, 'סרוטונין', הוא ספר על הגבול הפילוסופי, או כזה שעבר מזמן את הגבול. אין בו עלילה סוחפת לתפארת. אבל הגיגיי הדמות הראשית, אותו מספר יחיד, יספקו כאן הרבה עומק וחומר למחשבה.

"האם יכולתי למצוא את אושרי בבדידות? אני חושב שלא. האם הייתי מסוגל להיות מאושר באופן כללי? שאלות מהסוג הזה, אני חושב, עדיף לא לשאול."

כחלק מיחסיו העגמומיים עם המין הנשי, ניתן למנות גם את אלו שהיו לו איתי. כי עם הגיבור של וולבק ועם ספרו, פיתחתי יחסים הפכפכים. מן כן/לא, ספרותי שמשך אותי אל לב לבו של הטרוף הרגעי וזרק אותי החוצה ממנו ואל מנוחה במחוזות עדיניים יותר. בקיצור, הוא לא רע, אבל קראתי בהמשכים, עד שנשברתי לאור דכאון מתמשך, הכולל Name Dropping אכזרי, של מקומות ומושגים היסטוריים. 
יחסינו תמו בטרם עת.

ואנחנו, אולי גם לנו, ממש כמו לאנטי-גיבור של וולבק, יועילו חוסמי הסרוטונין.
שיהיה לכולנו בהצלחה.

מה יש לאהוב בדורון / מירב הלפרין

אולי חיפשתי יותר מדי, אבל לצערי 'מה יש לאהוב בדורון', לא סיפק את הקסם המצחקק שסיפקו ספריה הקודמים של מירב הלפרין (שגם ביניהם, לטעמי, קיים הבדל ניכר).

ואפילו שברמת העלילה, הוא עמוק יותר מקודמיו ומצויד בעלילה קיצבית, הוא חסך ממני את הצחוק המתבקש לו חיכיתי כל כך. 
העובדה שהכתיבה עמוסה בעברית עכשיוית וטובה, הייתה אמנם נקודת אור, אבל לא הצליחה, לעורר בי עניין מספק.

למה ככה?

מהרגע הראשון משהו ב'מה יש לאהוב בדורון', מופץ לעולם טרחני מעט (ומדי).
הדמויות מוכרות בסגנונן ואין הבדל מהותי, לטעמי, בין גיבורת ספריה הקודמים של הלפרין ובין האחרון. מעבר לזה, משהו בהתבגרות הפולניה המעייפת עד מייגעת, עייף גם אותי ובעיקר, סיפק More of the same ביחס לספרים הקודמים (ואולי פחות).


למה שוב?

הדמויות סטיגמטיות להפליא, כשהאשה מטפחת בטחון עצמי נמוך להתפאר, והגבר מטפח כרס.
הוא כמובן, אינו מודע לעצמו, היא, תנתח עצמה עד עומק הקרביים
, תוך התבוננות רגעית בראי.

"אישה מאוהבת היא שק של חרדות, טירוף ואנרגיה. המון אנרגיה..."

מכאן מתחיל מסע הזוי, שנע בין חיפוש משמעות, לחיפוש אחר זוג שיסכים לקחת חלק ב"חילופי זוגות" עפ"י הספר.
כולם כאן מחפשים עד לא מוצאים, ואנחנו מצטרפים לסחרחרת (קרוסלה) מדויקת, של חיפוש-הזוי-חסר-סיכוי, עם יותר מדי נסיונות מתועדים.

"הוא בעלי. למה אני צריכה לאהוב אותו?"

"מה אהבה שייכת לנישואים."

לאן מועדות פנינו?

"מה יש לאהוב בדורון?", גרם גם לי לתהות בעניין אותה שאלה בדיוק וחבל ששם הספר הוא כמו הרמה איכותית, להנחתה שקשה להתעלם מקיומה.
יש כאן להג על אהבה שלא הגיעה לכדי מיצוי, נישואים שמוצו מזמן, יחסים קיימים/לא קיימים/מיותרים וילדותיות מוגזמת, שיחד גרמו לי לרצות להיפרד (והפעם לא מבן הזוג, אלא מספר אחד ירוק במיוחד).

"תזכרו את זה: שעמום מוביל להתאהבות" וגם להיפך, ככל הנראה.

איך זה קרה לנו?

בשלב הזה, תהיתי ביני לביני, איך יתכן שספרים פחות טובים (בעיני), לרוב מוציאים ממני חוויה קוצנית עד עוקצנית במיוחד, ואחרים שדעתי עליהם זהה, מצליחים לחסוך (ממני ומעצמם), את מופע האיימים של דעותי המשתלחות.
כמסקנה, נראה כי הראשונים סובלים מריח זלזול בוטה, או ארומה ירודה, שמונעים יחד, חווייה הגיונית, ספרותית ובעיקר טובה.

לא כך קרה ב"מה יש לאהוב בדורון?". 
כי הספר הזה ניחן בעברית טובה, עריכה רהוטה ושימוש ציני ומדויק בנבכי השפה העברית של ימינו.
כאן, לטעמי, משהו פשוט לא עבד.
הרעיון נחמד, לביצוע, בלשון המעטה, לא התחברתי.


"מה יש בזוגיות שמוציא מנשים את הצד המכוער הזה?"
שאלה טובה.


ולגבי השאלה המופיעה על הכריכה,
לצער
י, לא תתפסו אותי עונה.

בוערים / גל חרמון

אלו 159 עמודים דיגיטליים "בוערים", של סיפור מתוק/מריר/חמוץ, כתוב בידי סופר לא מוכר, שהפך וניער ממני פרורי ישראליות נשכחים. 
סיפור שיש בו משהו שורשי, חם, עוטף, ייחודי, ייעודי, שלנו.
הוא צפוני ולח, מובא מפי ילדה/נערה ומתאר את תולדות חייה בארץ הקודש המהבילה. למרות שמשהו לא הסתדר לי במניית השנים, וגילה, לכאורה, לא תואם את סגנון הכתיבה, אהבתי אותה מאוד.
היא חזקה ונהדרת, צינית-איכותית ובריאה בנפשה הספרותית.

כמה טוב (ש)כאן

בסיפור משולבם יפה אויר הרים שורשי, מנה גדושה של צבא-ההגנה-לישראל, בטחון, דו-קיום, אבטחה והמון לב.
אויר ההרים וניגון ה'תקווה' המטאפורי שברקע, גרמו לי להאמין שהסיפור הזה ילך לאיבוד בשפה זרה, בהווי שלא מכיר סנדלים (בלי גרביים), אוהל מאובק וערך ה'חברות' שאין מעליו.


"למה אי אפשר להיות גם גיבור וגם איש שלו?"

זו טרגדיה, מהסוג המלא בתקווה בוערת, מן הכלאה יחודית לישראליות ואולי לגל חרמון.
אהבתי את הדמויות, מצאתי את עצמי ברובן ורציתי מהן עוד.

מי פה אישה?

מצאתי חוכמה גדולה ורגישות אדירה, בבחירת אישה כמספרת והטוויסט בו גבר-כותב-אישה-כותבת, לא נעלם מעיני.
מדובר בבחירה מתוחכמת, שהרי במקום בו גבר ציני, יתקבל יבש עד לא חינני (ובסבירות גבוהה יגרד לי את הסבלנות), אישה צינית, תתקבל אינטליגנטית ואמיצה בסגנון שכולנו רוצים להכיר (וכולן רוצות להיות).
בעקבות אותה בחירה מתוחכמת, גם הביצוע הספרותי חזק, חריף ואיכותי ללא ספק.

"למה תמיד הבחירה בין שלמות הגוף לשלמות הלב?"

"בוערים", הוא ספר קטן-גדול מאוד, שנוכל לנתח עד מוות, או פשוט... לקרוא.

וכמו שאמרו לפני (ובואו נודה שגם לפני חרמון), "נאחז בתקווה (של) בכל (ה)בוקר, נאחז ברוחות הצפון." אין מתאים מזה כאן.
ובכלל.


תעשו לעצמכם טובה, תקראו, תהנו.

מוסר לבן / ענבל אלמוזנינו

"פחות ממאתיים עמודים, רק עוד קצת, תחזיקי מעמד", לחשתי לעצמי תוך כדי קריאה. ולא, לא טעיתי לחשוב שמדובר בספרות יפה, אבל גם בעולמות הטראש, ניתן למצוא סיפור מעניין. כאן קצת פחות.

כי הרעיון שבבסיס 'מוסר לבן' מוטל בספק, אבל אין ספק ביחס לעובדת חוסר פיתוח העלילה ובולעני ההיגיון שסביבה.
מתוך כך, לצערי, החוויה הייתה לי משמים, עמוסת תיאורים מרחיקי לכת עד מיותרים, חסרי הגיון ספרותי או אחר והתהייה 'למה?', הפכה כאן לחלק אינטגרלי מהקריאה.
למה הוא מספר לה שקרים?
למה היא מאמינה?
למה הוא מתייסר בשטויות שאין בהן צורך?
למה היא לא רואה מה עומד מולה?
למה לנו פיתולי עלילה ירודים?
למה לזלזל באינטליגנציה של כולנו?
ומעל הכל, כמו תמיד, למה עשיתי את זה לעצמי?
(דווקא על זה יש לי תשובה. זו לחלוטין הסקרנות שאשמה).

תביאו שישה, תביאו שבעה, תביאו...

ריבוי הדמויות כאן מייאש עד מביך כש"אלסנדרו", "פאבלו", "ויטוריו", "ג'וזפה מרציני", "ראדו", "לוקה בראצי", "סלבטורה", "מרקו הקאפו של לאס וגאס", "ויטאליאנו" ו"ויטליו" (שרגע לפני קראו לו "וויטליו", עד שאיבד ו', המסכן), הם כמו מתקפת ריבוי דודים ומידע, שאין לי עניין לקחת בה חלק (הרשימה חלקית מטעמי עייפות מצטברת וחוסר עניין).

כי 'מוסר לבן' אינו בנוי לגמיעת עמודים רבים. הוא יותר בסגנון יבש עד צמאוני ועמוס פרטים מיותרים שבגינם, צלחתי לאט את הקריאה. 

מה זה תורם לסיפור?
או, הייתי חייבת לדעת את זה?

המשפט הראשון שהפגיש אותי עם 'מוסר לבן', אותת על בעיה רבתי.

"דחקתי את העולם הצידה.
עצמתי את עיניי.
בודדתי את רעשי הרקע, שאפתי כמה נשימות עמוקות והתרכזתי. מבעד לחלון הקטן שבמרתף שמעתי את קול ציוץ הציפורים. הבחנתי בינו לבין קריאות העורב, אחרי דקות ספורות הם התמזגו.
יש אנשים שיכנו את זה מדיטציה. בשבילי, זו הייתה טכניקת מסדרון
."

במסגרת פרטים מיותרים עד לא מועילים לעלילה ובכלל, זכינו גם לתאורים על "תיק המעצבים שלה", "מעיל מחויט" כאילו זה משנה, או "בסלון, על פני רצפת עץ חומה כהה, נפרש שטיח ארוג בפסים כחולים ולבנים ועליו הוצבו ספות רביצה עמוסות בכריות נוי באותם צבעים." ותודה על השיתוף המיותר (אין לי כוונה לשפץ בתקופה הקרובה).


יש דוגמאות נוספות רבות, כולל פיתולי עלילה נטולי צורך, הנוטים לעייפות חסרת תקדים, פיצוצים לא שייכים, הסברים על בליסטיקה לא הגיונית ועוד. כהרגלי, חסכתי מכם את רובם.

לא נרדמת!

כבר בעמוד 13 המפוקפק, נשלפת אישיות מפוקפקת לא פחות ואיבר זכרי גדול וקשה, פשוט כי כמאמר הקלישאה 'אי אפשר אחרת'. 
וכאילו כדי להשאיר אותנו ערים, בתוך בליל חסר הגיון, של אלימות פיזית, נפשית ושפתית, מופיע מדי פעם הבזק מיני לא קשור.

הכל כשמשיכה מינית חסרת בסיס, מתחברת/לא מתחברת, עם הכרח להגן על דמות נשית שנתלשה מההקשר.
בבחינת, לא צעקת עליה הרגע? מיד לאחר שאיימת שתחתוך אותה לגזרים ושלפת איבר מפואר כדי להוכיח רצינות?
מוזר ומיותר זה כאן.

"ההצפה של האנדורפינים בגופי וכאב הראש הבלתי פוסק שפעם ברקותיי, גרמו לי להידרך ואותתו לי על סכנה קרובה. הייתי זקוק לפורקן, גם אם לחמש דקות, כזה שהזין שלי הוא המשתתף העיקרי בו." ושלום, גם ברכה, לאיבר המפואר.

ואגב, במסגרת נסיונות פואטיים מיותרים לייצר כאן סיפור, הדמות הנשית הזקוקה להגנה, הייתה מתרצה ומקבלת עליה את הדין, לו רק היה מוסבר לה למה היא זקוקה לכזו. 

במקום זאת, נבחר כאן להפחיד אותה, לספק סיפור מצוץ מהאצבע שתמציתו לקיחתה כבת ערובה וליצור Forced Drama, הכל לתפארת עליבות הז'אנר הרומנטי-ארוטי.
הכל במקום להגיד, 'נשלחתי להגן עליך, אני יכול להציל את חייך'.

כאב העברית הרצוצה, מוסר הזוי (או כל דג אחר שתבחרו)

נראה שכחלק מהנסיון לייצר ספרות איכותית ושפה גבוהה בצידה, נאספו כאן מילים ומשפטים לא ברורים, שלא עברו את סף דלתו של בן יהודה, או אולי בעצם לא מדובר בעברית כלל.

- "לבשתי קפוצ'ון עם ברדס רחב...", שזה בעצם לבשתי כובע שמחובר לבגד, עם כובע מחובר לבגד רחב (וכשמדברים על כובע, רצוי להשתמש בפועל 'חבש', על מנת להישאר בגבולות השפה ה'עברית' כמובן).

עפ"י ויקיפדיה "ברדס (או קפוצ'ון בצרפתית), הוא כובע המחובר לבגד, לרוב לבגדי חורף..." 
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%93%D7%A1

- "העלימה עין במופגנות." מנסיוני, להעלים עין, עדיף 'במופגן'.

- "הוא נראה חשדני." מבט יכול להיות חשדני, אדם לרוב חושד, חשוד, או חשדן.

- "הקשבתי לנשימותיה המחורחרות" יותר מלחיץ, פחות עברית.

- "מעניק לה את האשלייה שהיא פורעת את חייה." (נשבעת שזה כתוב). כמעט כמו ש'פרעתי את חיי' עם הספר הזה? (וככל הנראה, יותר סיכנתי).

- "נשענתי על זווית הקיר הפינתי." מזל שלא על זווית הישר.

- "זוויות עיניה נמלאו בנוזל של יאוש..." זה הזמן לשטיפת עיניים בהולה ו...
בלאכס.

- "ביני לבין עצמי הרגשתי לא רק מוטרד ומועק, אלא בעיקר חסר כיוון." כן, נראה לי שגם אני... "מועק", או מועקת?.
והיו נוספים כמובן.


ככלל, אני חייבת להודות שחל שיפור ברמת העברית הלקויה ובכמותה, ביחס ל'בארבע ידיים', מאותו בית יוצר ממש (קישור לסקירה בלינק הבא: https://misskipod.blogspot.com/2017/07/blog-post_26.html).


אלא ש'מוסר לבן' לצערי, מספק מלבד מלמולי עברית שגויה, גם סיפור עבש, יבש, שלא מחזיק מיד לדקת קריאה שלמה.
לאור זאת, מצאתי עצמי מדלגת על משפטים שלמים של הסברים טרחניים, ועוצרת בדיאלוגים לא איכותיים, עד מבולבלים לחלוטין.
חבל, בקודם לפחות היה אקשן.


מדובר בטראש ואין מי שיוכיח שיש לי בעיה עם כזה.
התנגדותי מתחילה כשמדובר בטראש שלא מכבד אותי, את כותבו ובעצם, גם את כל השאר.
'מוסר לבן' הוא מין מעשייה בגרוש שעברה תחת מגוון ידים עורכות, בוחנות ומגיהות ויצאה מהצד השני, רדודה עד מיותרת עפ"י כל הכללים.

מכאן שמי שקנה, מי שקרא, הבדיחה על כולנו מסתבר.

יצאתי מתוסכלת.

גם הסוף שנעזר בפיצוצים, עשן ופירוטכניקה זולה, מתגלה כאן הזוי, מבולבל ומיותר, כשהמתח שאמור היה להוביל אותנו אל עבר הכרך (העתידי) הבא, נשאר ככל הנראה, על רצפת חדר העריכה.
אז אל דאגה, סיימתי ואת הכרך הבא, סביר שלא אקרא.

בשביל לסיים באופטימיות לא זהירה, בואו נקווה שהעברית לפחות,  תשתפר בספרים הבאים. או שכמאמר סבתא שלי "עד שהשמן ירזה, הרזה פשוט ימות".

לכו לקרוא משהו אחר.