אם טובה דיה / בב תומס

מדובר ביצירה המספקת כפית גדושה של מציאות לא מתנחמדת, באמצעות פסיכולוגיה אלגנטית וסיפור חיים לא פשוט.

ריחרוח ספרותי ראשון, הזכיר יצירה אחרת ('תגידי שאת שלי' לאליזבת נורבק), שסקירתי עליה לא נכתבה תוך התלהבות יתרה. 
אבל מלבד משהו דומה בנקודת הזינוק, זה לא אותו סיפור לשמו התכנסנו.
זה שלשמו פצחנו כאן בקריאה, מתנהל כמו טיפול פסיכולוגי ארוך טווח, תוך עליות, מורדות וטלטלות בדרך.

זה מקצועי בינינו

"אדם נעדר הוא אבידה חמקמקה."

גיבורת ׳אֵם טובה דיה׳ היא פסיכולוגית מוערכת שגוררת מגוון תהיות, אכזבות ובעיקר כישלון אישי צורב בתחום מקצועה, המכתיב ומתכתב בעצם, כמעט עם כל דבר בדרך.

יש כאן עיסוק במצב נפשי, אמהות וכל המשתמע ממנה, עזרה מקצועית והרמת ידיים שמקורה באזלת ידה של המערכת או פשוט בזו של החיים.
בהתאם, 'אֵם טובה דיה׳, יעניין עד יפיק התרגשות, מהעוסקים בפסיכולוגיה או מהנהנים מחפירה בנבכי נשמתם (אני איתכם חברים!).

"כעס יכול לנבוע ממקום בריא בנפש." מסכימה, ברור, גם שלי כזה... לרוב.

השקענו!

החקר הספרותי שקדם לכתיבה, שואג מבין הדפים ובונה את ׳אֵם טובה דיה׳ כספר חזק ואינטליגנטי, הכולל איזכורים מקצועיים מרובים, ועושה נעים בתאים פסיכולוגיים אפרפרים שכבר שכחו תיאוריה או שתיים (סביר שיותר).
ויניקוט מוזכר כאן לרוב, על תיאוריית 'אם טובה דיה' שלו, שמלבד שחרור הורים מהמירוץ האכזרי אל הצטיינות הורית, הוא גם מספק הסבר מקיף ומבהיר שהמרחק בין אמא מצטיינת, 'עושת-כל' ובין 'אם טובה דיה', הוא מרחב התפתחותו של הילד ועל מנת לאפשר התפתוח זו, עדיף שנעשה פחות.

"הכוונה היא שלמגבלות האימהיות יש תפקיד מהותי בתהליך ההיפרדות ובהתפתחות הילד." ופתאום הקביעה 'אמא עצלה לילד עצמאי' נשמעת כמו בחירת נתיב לא רעה.

גם פרויד ואחרים, משובצים כאן במקומם הראוי, מצוטטים ומשולבים בסיפור, בצורה ראויה לציון, לא פחות.

מרגישים ש...

התחושה הכללית היא של שיעור כפול בפסיכולוגיה התנהגותית, שגלש אל סיפור חיים פתלתל, קצת מתיש ומאוד מעניין. מהזן שנוטה להישאר אתך אחרי הפרידה.

כמו מרבית גיבוריו, 'אם טובה דיה', אינו יציב ספרותית. לפעמים הפיהוק עולה על הריגוש ומחייב דילוגי קריאה בסגנון אנטילופה קלילה.
אבל האנטילופה ננסית והקריאה ברובה שוטפת ומעניינת (וגם 'קורעת לב' יתאים כאן ברוב המקרים).

מתרגמים ונהנים

נראה שאותה תחושה איכותית דבקה גם בתרגום שאינו נופל מהגדרת המעולה. מדובר בתרגום שנשאר נאמן למחוזות שפתיים נעימים לאוזן ולדמויות אותנטיות-מרתקות.

ספר איכותי ומעניין, שכשל לטעמי, בעיקר בסיום הפושר המחייב להשלים עם עובדות חיים עלובות (ואולי גם בזה יש אמירה נוקבת).

מה המספר שלך / סופי קינסלה

קורונה, חופש גדול (שהתחיל אי-שם בחודש מרץ) וילדות קטנות (גם גדולות) שמטפסות יחד ולחוד על הקירות. 
זו נקודת המוצא שהביאה אותי אל 'מה המספר שלך?'.

מתוך אותה מצוקה ממש, פניתי לחברה שהסכימה לקרוא יחד, לטובת הנאה ובעיקר, לצורכי תמיכה מתבקשת (תודה על זה ושאי ברכה).

אז מה היה לנו?

"כעבור חצי שעה כבר איבדתי כל תחושה במוח." נשבעת שלא יכולתי לתמצת את החוויה במדויק יותר.

זה אינו ספרה הראשון של קינסלה היוצא בעברית ובין אותה חברה וביני, נדגמו כבר שניים קודמים, תוך הנאה בסיסית, קלילות מחשבה וחוויה חיובית בעיקרה. הפעם לצערי, הסיפור מעט שונה.

למה ככה?

"זה קרה ביער. איש לא ראה את זה. אז האם זה באמת קרה?"

מדובר בסיפור בסגנון קומדיה של טעויות, שמתחיל נמוך ומתדרדר אל תהומות לא יאומנו של טראש על גבול המביש. בהתאם, דמויות שנטו להתפתח בתחילתו, מתגלות עם סיומו כניצולות מסחרור מקרי, שקשר בינו ובין הגיון או עלילה נטולת חורים, מקרי בהחלט. 
הדמות הראשית מתוארת כפיזיוטרפיסטית נטולת הערכה עצמית, שמצויידת מצד אחד בארוס מסתורי ומצידה השני, באיש עסקים קצר רוח שמסובב את העלילה.
נשמע כמו התחלה של בדיחה רעה?
אכן כך.

מנגנון התקדמות העלילה של 'מה המספר שלך', פועל כמו סרט אמריקאי 'קלולס סטייל', מהזן שיביא אותנו להצטער על אבדן שעתיים מהחיים, כמו גם להתבייש על ניתוק המוח וביטול כל בקרה עצמית, כחלק מחוויית הקריאה. 

"אני יותר מדי היפרית" ואני נוטה לעלפון על רקע חוסר עניין מוחי.

איך זה קרה לנו?

פניה לקוראים, ציטוטים מיותרים מהזן שלא מקדם את העלילה, דיאלוגים שטוחים נטולי סימני פיסוק וחזרתיות משמימה-מעיקה, הם רק חלק מהממתקים שמוגשים כאן לרוב.

הכל, כי קינסלה מגישה כאן, לצערי, ספר פופוליסטי-מתנחמד, שלמרות שהסיפור עליו הוא מושתת קליל עד חמוד לעתים, הוא מתהדר בעיקר במגוון דרכים ספרותיות ירודות עד מעייפות, מהזן הקשה לבליעה.
וזה לא שהיו לי דרישות גדולות. כפי שכבר ציינתי, לפתיחת הספר הזה קדם רצון למצוא יצירה קלילה, רומנטית ו'חמודה' מיסודה. כזו שתספק חמימות לב קלילה, ללא כאב הלב שבלהיפרד מתאי המוח בהם לא נעשה שימוש הולם בעת הקריאה.
אבל כמו שכבר כתבתי, לא כך קרה ונראה שניסיונה השלישי של קינסלה העלה עובש לעוס ומיותר.

"הוא שלח לי לב של אהבה." חבל שלא שלח גם לי. אולי הייתי מסמפטת את הספר הזה מעט יותר.

בקיצור, עם סיום הקריאה, ארזתי את תאי המוח הנותרים בתקווה למצוא ספרות מועילה יותר (או פשוט ספרות).

"בחיים לא הרגשתי כל כך טיפשה." בנושא זה, היו עוד כמה פעמים, אבל בגדול, במקרה זה, זה נכון גם לגבי.

לכתוב כמו אלוהים / אשר קרביץ

רק היום, רק היום! 

במחיר ספר אחד זכינו כאן לשניים, אולי אפילו שלושה סיפורים קלילים, שזורים זה בזה.
הראשון הוא סיפור מסגרת המתאר סופר מתוסכל שנופל קורבן ללחץ מקצועי. 

שני האחרים, הם סיפורים מתגלגלים בסגנון מתח למתחילים.

בקיצור או שלא, מדובר בהכול מהכול ומכאן כבר ברור ש'לכתוב כמו אלוהים', מתנהל כמו יצירה מפותלת, שמשתמשת בין היתר בעקרונות הסיפור הבלשי.

מי אתה אדיר יודקביץ'?

או שמא נשאל 'מי אתה אשר קרביץ'?
כי תחושת ההזדהות מרחפת באויר.

"כיצד חש סופר כאשר הוא מוצא עצמו מככב בעלילה?"

מדובר בדמות ראשית חריפה וחדה, שמספקת ציניות איכותית בליטרים, אך משלבת אותה בפשטות לא הגיונית עד מתישה מעט. האלמנטים הבלשיים שמשמשים לחיבור בין הסיפורים, סובלים מהגשה שיטחית וגרמו לי לגלגול עיניים קל ובעיקר לרצון להמשיך ו'לגמור עם זה כבר'.

האקדמיה לבלבולי לשון עברית

"עליו להקטין לאלתר את האנטרופיה ולצמצם את האנדרלמוסיה העובדתית הבחושה במוחו" (פה הזדהיתי עם הסיפור).

הכל משום ש'לכתוב כמו אלוהים', לוקה בריבוי פטפטת עברית במהותה, שחלקה משעשע וחלקה מיותר למשעי.

זה לא שמדובר במילים שלא נתקלנו בהן בעבר, אבל עירוב מישלב גבוה במיוחד, עם כזה יום-יומי עד אימה, מוביל לקרעים בשטף הקריאה ושוב חוזרת אותה הרמת גבה.

חוויית הקריאה כאן נעימה בכללותה ונוטה למעניינת לרוב. 

אבל את אותם ארועי טרחנות קלים שניצפו בשטח (חלקם נובע משימוש בשפה יומרנית שרבים גם טובים, ראו בה סמל לכתיבה איכותית), ניתן היה בהחלט לשחרר הרחק מאיתנו.

את קו הסיום של התעלומה ובמיוחד את המשפט האחרון, ניתן ורצוי היה לשכתב אל סוף פחות סטנדרטי, פחות מעייף ובעיקר, אם יורשה לי, פחות סטיגמטי ומאכזב.

אחרי הכל, מדובר בארוע ספרותי חביב עד נעים, שספק אם יחרט לי לעומק הזכרון (מצד שני, לא סבלתי וזה כנראה לא מעט).

תגידי מה את רוצה / רביטל וטלזון יעקבס

התלבטתי אם לקנות אותו בכלל.
אח"כ עלתה השאלה האם דיגיטלי הוא צעד הגיוני במקרה זה, או שמדובר באחד מאותם ספרים שמחייבים את רישרוש הדפים?
כמו תמיד החלטתי שלא להחליט.

אז, הגיעה אחותי-יודעת-הכול, איתו ועם אחיו הכחול.
מפה לשם, קראתי (כי מה כבר נשאר לעשות?).

באיחור, התברר ש'תגידי מה את רוצה', הוא יצירה שמאגדת בתוכה מגוון טורי עבר של ויטלזון (שעקרונית, אין לי נגדה דבר וחצי דבר).
אלא שלמרות שאהבתי את המופע (עד מאוד) והתחברתי לתלונותיה הנשיות על המין הגברים (לרוב), ספר שלם כזה הוא בבחינת 'קצת יותר מדי מאותו דבר', לא משנה עד כמה הוא מוצלח.

מה היה לנו?

הפרקים לא אחידים ברמת מצְחִיקוּתם (כן, זו לא  מילה) וההומור בגדול, אותו הומור, התלונות אותן תלונות והסגנון, ניחשתם נכון, לחלוטין אותו סגנון, בתוספת מלל מעט שונה לטובת חידוש רגעי בלבד.

אין לי ציטוטים מרחיקי לכת ורוב מה שאכתוב מעכשיו יכול להסתכם בהנחות היסוד ש'גברים נוטים לדבִּילִיוּת מתקדמת', 'ילדים נולדו ונועדו למתוח את גבולות הסבלנות' ו'נשים נמצאות אי שם על הסקאלה שבין מלכות עולם, לטיפשות גמורות שהכניסו עצמן לכל סיטואציה אווילית שנקרתה בדרכן' (למען ההגינוּת והסדר הטוב, אכתוב שהיה גם הגיג קל על השבת וקדושת הפְּלַטה שהיא מביאה איתה. מודה ששיחררתי את האירוע הרחק, הרחק ממני, כי בנושא זה, אין לי מה לתרום לשיחה).

בזאת סיכמנו, גם הסכמנו כי ויטלזון שתמיד תשמח אותנו בהווייתה, מספקת כאן ספר חביב עד מעלה גיחוּח, שאפשר לקרוא, אם ממש רוצים, בפרקים נפרדים, לפעמים.

בלקסיקון שלי, הוא בעיקר יכול לשמש מתנה חמודה עד מתחשבת, לחברה טובה.
ושיהיה למין האנושי בהצלחה.

על סוף הבדידות / בנדיקט ולס

"מה מביא לכך שחיים נהיים למה שהם נהיים?"

זה סיפור התבגרות בעל קווים חדים וקצוות מחוספסים, עמוס מציאות לא מתנחמדת, מהסוג שלא מסתיר פגמים.
הוא מוגש בגוף ראשון, בציון ארועי חיים שמתרחשים כבדרך אגב ומספקים תוך כדי, תובנות עמוקות שעוד ישארו איתנו.

שלום, שלום.

"האם באמת היה עדיף אם העולם הזה לא היה קיים בכלל? במקום זה אנחנו חיים, אנחנו יוצרים אמנות, אוהבים, מתבוננים, סובלים, שמחים וצוחקים. כולנו מתקיימים במיליון דרכים שונות כדי שלא יהיה שום אַין, והמחיר הוא בסך הכל המוות."

"אני מכיר את המוות כבר מזמן, אבל עכשיו גם המוות מכיר אותי."

את הגיבור נפגוש לראשונה לאחר שניצל ממוות.
אותו מוות שסבב סביבו כל חייו, עיצב והשאיר אותו אדיש לאפשרות מותו שלו. לכן, האחרון מתואר באדישות חסרת גוף כמעט, מה שמיד מעביר אותנו לעיסוק נרחב בעבר, בשנות ההתבגרות ובמצב נפשי לא פשוט.

'על סוף הבדידות' הוא רומן התבגרות שמתחיל ומספק הצצה אל הגיל הזה שבין לבין, כולל תובנות על תפקיד ההורים בילדות, בבגרות ובכלל.
הוא ממשיך משם ומתאר איך טראומת ילדות נשארת חקוקה עמוד גם כשכאילו כבר לא רואים.
זו ביוגרפיה הרסנית שמתוארת בגוף ראשון, כשכל סדק טרגי מגיע ממש לפני סיפור התגברות מופתי.
אלא שההתגברות בונה והורסת. כי ככה זה בחיים, מכים אותנו ואנחנו קמים חבולים.

"התרופה לבדידות היא לא חיים בצוותא עם סתם אנשים בלי בחירה. התרופה לבדידות היא תחושה שאתה מוגן."

מדובר בסיפור נוטה למרירות קשה, שמסתפק במעט מתיקות מקרית, כדי שנחזיק מעמד בתוך עוגמת הנפש של החיים. לכן, משולבים כאן מנה גדושה של אהבה, קושי בלתי מתקבל על הדעת והבנה שהחיים הם מה שהם. אנחנו כאן, רק כדי לספר את הסיפור.

אסונות ושמחות מתוארים באותה רמת עניין ו'גובה' רגשי, כאילו כולנו, הסופר והקוראים, מתבוננים בנעשה מתוך בועה שקופה נטולת רגשות שמספקת דיווח ענייני בלבד.

המסר המרכזי כאן הוא העובדה המצערת שאין באמת דרך להימלט מהבדידות. כולנו בודדים, ביחד ולחוד ובאופן פרדוקסלי, שהייה במחיצת אנשים, לא תמיד תתרום להפגת בדידותו הכרונית של המין האנושי.
לבד נולדנו, לבד נמות.
עכשיו רק נשאר לקוות, שלא נבקש להקדים את מותנו, מרוב עצבות.

כי ״רק יחד נוכל לבדידות שבתוכנו.״

כל המשפחות המאושרות / אן פאצ'ט

כשהילדים שלי והילדים שלך, יסיימו לריב עם הילדים שלנו, סביר שנוכל (אם ישאר זמן פנוי, כמובן), לשבת ולכתוב ספר שכזה.

כי 'כל המשפחות המאושרות', מאפשר הצצה צינית ומדוייקת אל עולמם של נציגיי זוגיות סבב ב'. כזו שמתחילה מלאת תשוקה, עמוסה ניצוצות קטנים של אושר ומסתיימת, אחרת ככל הנראה.

בין לבין נחווה יחד ילדים, מלחמות קטנות ושנאה גדולה-יוקדת. הכל כמיטב מסורת אמריקאית להחריד.

"בעל מיותר, אישה מיותרת. צעיר הילדים הוא בלתי נסבל. אולי זאת הבעיה האמיתית. הוא מסמל את המכשולים הבלתי עבירים, הנאהבים, על חיי הנישואים שלהם, והבתים והעבודה, מנצלים כל תחבולה כדי למצוא רגע אחד יחד הרחק מהכול, אבל למעשה הם מנסים להתרחק מהילדים ובעיקר מהבן הצעיר." 

"האם לא זה מה שכולם רוצים, להשתחרר לרגע מהעול?"

מה היה לנו?

הוא כתוב כמו תסריט, כשסיפורים שהתחילו כפלש-בק, מחליקים יפה אל המשך הסיפור המתבקש ואנשים אוהבים/טועים/מכים על חטא וחוזר חלילה, מגלגלים קדימה את העלילה.

"לפעמים כל הפעולות הנכונות חסרות תועלת בדיוק כמו לא לעשות דבר". 

לא מדובר בספר דגול, אבל הוא בהחלט משאיר טעם משפחתי נעים עד ממותק מדי, כולל ניחוח קליל של מיץ תפוזים (כיאה לכריכה), המשלב מרירות הכרחית של היסטוריה משפחתית.

"הדברים שאנחנו צריכים אף פעם לא נמצאים איתנו כשאנחנו צריכים אותם."

" 'אי אפשר להגן על אף אחד... אנחנו רק מספרים לעצמנו שאנחנו יכולים להגן על אנשים מסכנה.' "

עוד ספר בסגנון סרט שישי משפחתי, שהעביר לי זמן נעים ולא יחרט לעומק הזכרון.

מסוג הספרים שכשסיימתי לכתוב עליו, גיליתי שאין עומק מהותי לעסוק בו.

אולי שטוח זה הנוצץ החדש ולפעמים, גם זה משהו. 

אל מול הלילה / דלפין דה ויגאן

בכתיבה מבולבלת, מעט ילדותית ומשפטים ארוכים מדי, מגישה דלפין דה ויגאן סיפור משפחתי, צורם כמו ציפורניים על לוח. 
מן אסון של מישהו אחר, המגיע עם כאב לב מתבקש וקושי לְהַתִּיק ממנו מבט.

כי אותה מראה משפחתית, עקומה ומעוותת ככל שתהיה, השאירה אותי ערנית ומעוניינת לאורך רוב הסיפור. 

מסוג הארועים בהם לא ברור למה אני עושה את זה לעצמי, אבל אני עושה ובסיכומו של עניין, זה נכון וטוב.

"הזמן לימד את שתינו לדעת לכעוס זו על זו ואז לעבור הלאה."

יש כאן הכל מהכל. כאב, אובדן קשה מנשוא, הכרה ברע (גם בטוב) והבנה שאיו חזקה מהיסטוריה (והיסטריה) משפחתית. חלקה יופיע על פני השטח וחלקה האחר, ימשיך וילווה אותנו גם כשחשבנו שהצלחנו להתנער.

פחות אבל עוד כואב

"היא היתה ילדה מסתורית, תעלומה גמורה."

בתחילת הסיפור מצאתי עצמי נהנית, נמשכת ללא דרך חזרה, אל התוכן כמו גם אל כתיבה עדינה ורגישה שמוגשת בגובה העיניים. היה בזה חידוש מרענן שהשתלב עם רצון לחבק את הסיפור, הסופרת, את כולם.
לעומת זאת, לקראת אמצעו, הרגיש 'אל מול הלילה' כמו חוויה שאיבדה ברק ולקראת סופו, אף חוויתי תחושה אמביוולנטית ביחס לרצון להמשיך ולצעוד איתו.
זה לא אומר שהוא רע (במקרה זה, זה אפילו אומר שהוא רחוק מהגדרת הרע), אבל זה מבהיר את קיומו של סיפור גלי ומכביד לעתים, שהתנועה הגלית שהוא מספק, תואמת ומדגישה את קיומה של מחלת הנפש שבסיפור. הכל נמדד על פי אמות המידה שמספקת אותה מחלה, שבין היתר מסמנת קווים ובונה את יחסי הכוחות כולם.

אמי ואני

יש כאן יחסי אמהות ובנות, שבתיבול אותה מחלה (ואחרות), מוקצנים ומגיעים אל קדמת הבמה ותופסים מקום נרחב בתודעה הסיפורית. ככלל, הסיפור כאן הוא סוג של אנדרטה לאמהות ובנות ובעיקר לאלו הספציפיות המככבות בין דפי הטקסט הזה.

הזוי עד מיוחד(בסדר הזה).

"האופן שבו אני כותבת את המשפטים האלה, עורכת ומסדרת אותם, האופן שבו אני מציבה אותם זה לצד זה, חושף צוהר לאמת שלי. היא שייכת אך ורק לי."

מתוך העובדה שמדובר בביוגרפיה משפחתית/סוג של אוטוביוגפיה, עוסקת דה ויגאן, לא רק בסיפור העלילה המשפחתית, אלא גם בסיבות לכתיבת הספר ובתלאות כתיבתו. כך יוצא שאחת לכמה פרקים בסיפור, יופיע פרק לא קשור כביכול, שיעביר אותנו לתקופת כתיבת הספר (שאינה תקופת התרחשותו). בפרק כזה תערבב אותנו ויגאן, עם לבטי הסופרת, כולל הקושי שבכתיבת סיפור הקרוב לליבה, החשש מגילויים חושפניים והחשש הגדול עוד יותר מתגובת בני המשפחה, בעקבות חשיפתם.

"אני יודעת באופן עמום שגלעין הכתיבה טמון שם, בשעות שבהן התפרקו חיינו, בימים שקדמו להן ובתקופת הבידוד שלאחריהן."

מדובר באלמנט שלמרות החוויה היחודית שהוא מגיש, הקשה עלי את החיבור לסיפור בנקודות המדוברות.
הסיפור המשפחתי לעומת סיפור תלאות הסופרת, משך אותי כמעט לכל אורכו והיה מעניין וקורע לב. מסוג המקרים בהם רוצים/לא רוצים, להפסיק בקריאה (כבר ציינתי).

"הדמעות יכולות לחכות."

המלצות שבוע הספר 2020

פעם בשנה, כשמגיע שבוע-חודש-חג הספר, אני עושה לי רשימה.
מן הסתכלות אחורה אל הספרים הטובים (חלקם גם נעימים) שעברו עלי השנה (על איזכור הטובים פחות, נוותר הפעם).

ומה הוא ספר 'טוב' בעיני?
כזה שיש לו מה להגיד, שיציאתנו לדרך משותפת ברורה לי כמו שהיא ברורה לָכותב. זה חייב להיות ארוע מושקע, נטול טעויות, זיופֵיי עריכה ושפה ובעיקר, זה חייב להיות סיפור מהסוג שנשאר. כזה שיעברו עוד ימים, בהם יקפוץ לי ממנו זיכרון, הערה, הארה, משהו.

אלה הטובים שיצאו לדרך השנה ואיתם גם כמה ותיקים, אליהם נחשפתי לא מזמן. כולם ספרים שמספקים את החוויות שאני מאחלת לכולכם
(בשם הספר מתחבא גם לינק לסקירה ללא ספויילרים).

כורש הנסיך האחרון / יונתן ילון
ילון מפתיע בסיפור בגוון היסטורי, לא ארוך אך מתובל להפליא, שמרגיש כאילו נכתב בידי היסטוריון או אחד מחבריו הקרובים של כורש עצמו.
הוא משרטט תמונות במילים וממלא את הסיפור בתאורים סימליים הכוללים צבע, ריח ותחושות אותנטיות בין הדפים.
ברמת הסיפור, הוא קליל, רחוק מהכובד שניתן היה לחשוש מפניו.
ספר נעים וטוב.

האי של נשות הים / ליסה סי
זה סיפור אכזרי ומרתק על עולם רחוק מכאן, בקוריאה שלחופי הים. בתיבול ריח מלוח, דגים, רשתות, אהבה, שנאה, פחד והמון כבוד למין הנשי, מתוארת כאן דרך חיים לא מוכרת, קשה לעתים ומציאותית לחלוטין.

בוערים /גל חרמון
טרי מהרי הצפון,
הסיפור הכי ארצישראלי, מאובק וצפוני, שפגשתי השנה. 'בוערים' משלב אלמנטים צבאיים (שלא לומר 'צה"ליים), עם האזרחות החצי צבאית של כולנו. כולל טרגדיות משפחתיות, ענייני כבוד עדתי ומתח כמתבקש.
מדובר בעלילה חזקה וצינית, מצחיקה לפעמים, כתובה היטב כל הזמן, אנושית וסוחפת משלנו.

העדויות / מרגרט אטווד 
מי שקרא את 'סיפורה של שפחה', יוכל לקבל כאן הצצה להסברים על ההשתלשלות שהביאה לקיומה המבעית של 'גלעד', כמדינה שמזכירה משטרים טוטאליטריים חשוכים ומפחידים.
אף אחד לא אשם, כולם שורדים, כולם אנושיים.

סיפורה של ילדה יפה /רייצל סיימון
לא חדש, אבל אלמותי.
סיפור מכאיב לב, על אנשים שקופים, שונים ומיוחדים, שיש בהם כל כך הרבה, גם כשנראה שאין בהם דבר, בארצות הברית של המאה הקודמת, האטומה כל כך לצרכים מיוחדים וקָשַה להתפאר.

חיים קטנים/ הניה ינגיהארה
סיפור ותיק ומדהים, על חיים מפותלים של צעיר חסר מזל, בעל עמידות יוצאת דופן ונפש מפוארת.
ספר שמגיש אהבה גדולה, שנאה, קשיים במשקל כבד, יחסים בין מינים, חברות אין-סוף, רוך אדיר וכמה ויתורים על הדרך.

מחר ניסע ללונה פארק/ אילנה ברנשטיין
זוכה פרס ספיר לשנת 2019 ולמרות שלצערי, זכיות שכאלה הן לא תמיד ערובה לספרות איכותית, במקרה זה צדק מי שבחר (וצדקה מי שכתבה כמובן).
זה סיפור מכאיב על אימהות, על קושי ועל חיים שלא פשוט לצאת מהם ואולי גם בלתי אפשרי. אבל יחד עם הקושי, הסיפור הזה מסמל חוזק ופותח הרבה, אפילו המון חומר למחשבה.

מעשה בטבעת / אילן שיינפלד
מופת של סיפור היסטורי, (בספר לא חדש) והרבה חקר ספרותי, המתארים יחד עולם הזוי שהתקיים כחלק מההיסטוריה היהודית של אז, מחוץ לגבולות ארץ הקודש.
לקרוא, לכסוס ציפורניים ובעיקר לא להאמין.

אהבה בצל עץ העוזרד / איי מי
סיפור אהבה סיני, לא חדש, שמביא את סין הכפרית אל בין הדפים, בסגנון מאובק, מציאותי ויום יומי, כולל ענווה גדולה, הסתפקות המועט וסמרטוטים על הרגליים, כי הכפכפים קרועים.

תחנה אחת עשרה / אמילי סנט ג'ון מנדל
חוויה שלידה וירוס 'קורונה' בימיו הקשים, מרגיש כמו עיטוש קליל וחד פעמי ללא תופעות לוואי.
זה ספר לא צעיר על מגפה עולמית שמפילה חללים ומשאירה חללים בנפש השורדים.
מסוג הספרים המבעיתי, מבהילים ומחזקים במיוחד.

תקראו!
אולי תהנו בטעות.

זמן שאול / עמליה רוזנבלום

את שאול פגשתי בעמוד הראשון, מתוך כתיבה מתנחמדת, בסגנון פופוליסטי עכשיוי, שכמו מבקש 'תאהבו אותי' (לא משהו שמומלץ לנסות בבית אם כבודך העצמי יקר לך).

ברמת הסיפור, ההתחלה התלושה עד יללנית מנעה ממני להתחבר אל אותו שאול, שבמשחק מילים מעורר תהיות, זמנו שאול כמובן.

בשלב מאוחר יותר, אותו משחק מילים, יתגלה כאלמנט הספרותי העיקרי שראוי להתפאר בו כאן.

למה ככה?

כי 'זמן שאול' מביא אל הבמה סופר קפוץ ישבן, מַשְמִים ומתנשא (והשתיים האחרונות הן רק קצה רשימת המילים בהן יכולתי לתאר אותו לו נדרשתי. כולן משום מה, מתחילות באות מ').
דמות עלובה למחצה, שצופה איך הערכת ההגמוניה הספרותית כלפיה, הולכת ומתפוגגת ככל שעובר הזמן.
בדרך לא דרך, תוך מצוקה אישית/נפשית/מיותרת, פוגש אותו סופר בצעירה חצי-משכילה, שבאמצעותה הוא מנסה לחזור אל קדמת הבמה. מתוך היחסים המשונים שנרקמים ביניהם, הוא מחדד את נבכי נפשו הספרותית המתנשאת ומנסה להחזיר לעצמו את אותה הערכה שאבדה, דרך סמים, סיבוכי נפש ורעיונות מקוריים של אחרים.
סבתא שלי, בשלב הזה, בוודאי היתה אומרת "נו שויין".

מי שאול? מה שאול?

כחלק מאותה תחושת 'תאהבו אותי' מאוסה שכבר עסקתי בה, 'זמן שאול' עמוס בביטויים מיותרים, מתנשאים וכאלה שלא תואמים את תקופתנו, בה מתרחש הסיפור.
אבל הבעיתיים במיוחד, לטעמי, הם הביטויים העוסקים בשפה 'מלוכלכת' לצורכי זעזוע בלבד.
כי כשהשפה מקדמת את הסיפור, אני יותר ממוכנה לקבל אותה גסה, מכוערת ונוטפת זימה. אבל במקומות בהם השימוש בביטויי גוף ירודים מגיע רק על מנת לעורר אותי מקריאה מונוטונית/סתמית, אני מוותרת על החוויה בשמחה.
בהתאם, הייתי נמנעת כאן ממשפטים כמו

"ג'רמי לקחה אותו לאכול בתוך כּוּס",

"אתה שופך את הזרע שלך בתוך הנרתיק שלי...",

"אדפוק את הסינית המפגרת שלך בתחת... והיא תבקש עוד",

כמו גם משימוש במילים מסעירות שלא לצורך, כ"זין", "זיון" וכו' (את שאר הטיות השורש המכובד, אשאיר אתכם להשלים לבד).

העובדה שהדמות הראשית היא סופר נפוח, לא מחזיקה מים כשמשתמשים במילות זימה, גם אם נשתמש לצדן מילים שלא נוקה מהן האבק מאז ימי בן-יהודה.

כי אם נשים לרגע בצד את התקפי הזימה, ממש כמו קווי אופייה של הדמות הראשית, כך, גם הכתיבה כאן לוקה באיכויות קפוצות משהו ומשתמשת במילים כ"כִּילַי", "צַיְקָנִים" (שתיהן במקרה בעלות אותה משמעות, באבחנה בין יחיד לרבים בהתאמה), "כִימֶרָה", "בִּיכֵּר", "פַּכִים" ועוד.

"מעולם לא הבין את האמריקנים הצַיְקָנִים",

"בִּיכֵּר להיות זהיר",

"גם ארבעת אלפים חמש-מאות הן יותר מדי בשביל המכשיר הכִּילַי".

אז צַיְקָן הוא קמצן וכך גם "כִּילַי".
"כִימֶרָה" הוא יצור בן כלאיים מיתולוגי.

כשמשתשמים ב"בִּיכֵּר", מתכוונים ל'הֶעְֶדיף'
והמילה "פַּכִים" מתיחסת לכלי קיבול קטנים לנוזלים (לרוב לשמן, אם נרצה לדייק).

בסופו של דבר, מביך אך מדויק לכתוב ש'זמן שאול' מספק שילוב סגנונות לא החלטי עד בלתי מתקבל על הדעת, שיוצרים יחד את אבני החצץ הטקסטואליות שצורמות לקריאה ומקשות על הנאה מהדרך.

מגיע לי? לא מגיע לי?

ככלל, מעבר לבחירה הלא ברורה בכמה סגנונות במקביל, 'זמן שאול' השאיר אותי תוהה בנוגע לכמה משפטים מיותרים שהגיעו על מנת לטפח אווירה יאפית עד הזויה, שלא לצורך ספרותי.

"כן הסיפורים החדשים שכתב היו גלגל ההצלה שלו, ואם אתרע מזלך לשוב לספינה טובעת, שווה לוודא שהגלגל שלך מנופח כמו שצריך."

אם נשים בצד את המטאפורה הלא מדויקת, נגלה שחמורים בהרבה כאן, הם השימוש בגוף שלישי יחיד בתחילת משפט והגלישה הקלילה אל גוף שני, בהמשכו, בנסיון לייצר תחושת חוקיות כל שהיא.
אגב, המילה 'חשב', לו הייתה נכתבת בסוף אותו משפט אומלל, הייתה משפרת ואפילו מטפלת בנושא כָּלִיל.

על זה נישאל כהרגלנו 'הכתובת הייתה על הקיר והעורך איפה?'.

היו גם משפטים בסגנון "אולי הסיפורים החדשים הם חרא. זבל. מזון תינוקות שלא ראוי למאכל אדם.", שמטרתו לזעזע את הקורא מושגת בקלות ו -"למה הכל דביק בדירה הזו? כאילו חייזר התגורר שם לפניו והחזיק את הקומקום עם הלשון", שהנו משפט מוזר עד הזוי שמטרתו לא ברורה לי גם ברגע זה.

אחד המשפטים האהובים עלי כאן , עליו אני מתאמצת שלא להגיב הוא,

"החלון, כמו אחיו הגדול בסלון, היה ענייני ועירום כגבר בבדיקת רופא."

באופן עקרוני, כבר בעמודים הראשונים חוויית 'זמן שאול' גרמה לי להתגעגע לדמותו של עורך לשון וספרות. כזה שידייק את המסרים וימנע צרימות שלא מאפשרות את החיבור המיוחל לדמויות בהן עסקינן.

דברים פשוטים אני מבקשת. כזו אני, גברת שמסתפקת במועט.

אור אחד, לא גדול

אם אפשר למצוא נקודת אור ב'זמן שאול', זו כנראה הביקורת שהוא מציג על העולם הספרותי המסואב שנשלט בידי דעת סופרים מצקצקים, מתנשאים רודפי כבוד והוצאות הספרים שבוחנות יצירה בעיניים כלכליות גרידא.
וכשדמות הסופר המוכר-המכובד, נעה בין הרצאות מלומדות רבות כבוד, התנשאות כלפי הקוראים ואיסוף שקל לשקל כראשון העניים, הבקורת שמגישה כאן רוזנבלום נשמעת חזק וברור.

"לזה אנחנו קוראים ספרות: הרבה אנשים (טוב, אולי לא כל כך הרבה), שגונבים במשך דורות זה מזה, כותבים שוב ושוב אותו קומץ סיפורים ומשתמשים במספר צנוע של פעולות ודימויים."

בסופו של יום ניסיתי לבחון האם זמני (השאול מטבעו) אינו יקר מדי, מלהתבזבז על החוויה שמספק 'זמן שאול'.
את העומק הגדול שציפיתי למצוא כאן, לא מצאתי ובמקומו גיליתי טקסט שטוח, נפוח, מתנשא ומעייף לטעמי.
נפרדנו.
ידידות לא נכחה במקום.

העוזבים / ליסה קו

מזמן לא התקשתי כל כך לכתוב סקירה.
מזמן גם לא התקשתי כל כך להביע את דעתי
וחמור מכך, מזמן לא התקשתי כל כך למצוא את הקול שלי.
אולי זה קשור בעובדה שמדובר בספר שעוסק/כמעט מקדש, תלישות או סוג של חוסר שייכות מובנה ואולי זה משום שהוא סתם מן סיפור שטוח בחלקו, נוגע ללב ברובו.

"לכל אחד היו הסיפורים שסיפר לעצמו כדי לשרוד."

הוא מתחיל מוזר, מסתבך והופך למוזר עוד יותר ובין לבין, מפתח נטייה לעייפות טקסטואלית. 
באופן כללי ניתן לומר ש'העוזבים', שונה רעיונית ממגוון ספרים שכבר קראתי.
חלקו הראשון מתיש לקריאה והעלילה בו מתנהלת באיטיות שמספקת גלי פיהוק לרוב. אבל אז, משהו אי שם לפני תום החלק הראשון, בואכה תחילת השני, מתעורר לחיים ומשחרר לאויר העולם תובנות קשות עד מרגשות. 

"אפשר להשתדל לעשות את כל הדברים הנכונים, ובכל זאת להרגיש רע."

ילד, מי זו אמא שלך?

"גרגיר של פחד היה נובט בלבי: כי מה יהיה אם תמיד אדרש להציע את עצמי, להיות מוכנה ומזומנה, להיות נגישה בכל רגע נתון? מה עשיתי לעצמי?"

יש פה עיסוק באמהות, שבניגוד לנורמות אופייניות במחוזותינו, לא תמיד עומדת בראש סדר העדיפויות.
החיים הם עניין לא פשוט ושייכות מתגלה שבירה ולא הכרחית לקיום. אולי אפילו סוג של מטבע עובר לסוחר, לא תמיד הכרחי, לא תמיד בנמצא וגם עם חסרונו נסתדר.

חיים על הקו המקווקו

"...כניעה לתשוקות שלך, היא סימן לחולשה."

המטרה, היא חיפוש ציני אחר חיים טובים יותר.
הדרך, היא הגירה לא מתוכננת מסין אל גבולות ארצות הברית של אמריקה.
הגירה שהיא הרפתקה חסרת אופק מוגדר, שמשאירה את הדמויות במצב נוזלי משהו, תוך ציפה וציפייה תמידית. 

לסיפור ההגירה מצטרף בדרך לא דרך, ילד שנקלע בעל כורחו לקיומו התלוש והוא שהופך מהר מהמצופה, לדמות מרכזית בסיפור.
הוא מתגלה כמדרגה בין מולדת לארץ חדשה, בין תרבות לתלישות ובין סין לארצות הברית.

הביטוי 'קומדיה של טעויות' היה מתקבל כאן בהחלט, לו רק סיפק 'העוזבים' אלמנט קומי כל שהוא.
במקום זאת, יכול להיות שטרגדיה של טעויות תתאים כאן יותר.

מעבר לזה, הייתה לי חוויה שטוחה. משהו נשאר בי מהסיפור, אבל סםק עם נמשיך יחד עוד זמן רב.

אחרי הכל, "אין שום דבר חינם בעולם הזה" ואין את זה במדויק יותר.

תחנה אחת עשרה / אמילי סנט ג'ון מנדל

...It's The End Of The World As We Know It

אולי זמן קורונה הוא לא מועד טריוויאלי לקריאת ספרים על מגיפות, אבל זה בדיוק מה שנמשכתי לעשות.
סוג של לחטט בפצעים, או לבחון עד כמה חולה הדשא של השכן (והוא חולה, לשמחתי, יותר משלנו).

"שפעת גיאורגיה היתה יעילה עד כדי כך שכמעט אף אחד לא נשאר."

המגפה שתוקפת סביב גיבורי 'תחנה אחת-עשרה' קטלנית ומהירה במיוחד. 

באופן לא מוסבר, הנדבקים כולם מקפחים את חייהם, מעטים בלבד צולחים את תקופת המגפה ללא הידבקות והכדור המוכר לנו, כבר לא מוכר. 

"מגפת השפעת התפוצצה כמו פצצת נייטרון על פני כגדור הארץ, בעקבותיה בא הלם הקריסה, ואחר כך הגיעו השנים הראשונות, המחרידות, כשכולם נדדו, עד שהבינו שאין שום מקום שיוכלו ללכת אליו, שום מקום שהחיים נמשכים בו כמו קודם, ואז התמקמו בכל מקום...".

אל תקופת המגפה, נחזור במהלך עשרים שנות שרדנות אולטימטיבית, במהלכן יצופו זכרונות "מהעולם שלפני-הקריסה", תוך כדי וגם אחרי המגפה המדוברת.
קהילות חדשות מנסות לפצות עצמן 'אחרי המגיפה הגדולה', בחיים שרדניים ומסוכנים, חיי פליטים מכורח או רצון. 

"באותו רגע לא עלה על דעתו שאולי לא תהיה התאוששות."

השורדים מנהלים חיים אפלים, כשכל מה שחשוב באמת הוא להמשיך ולהתקיים בהווה שרוט וחלקי, כשמאחור נשרכים זכרונות עבר טכנולוגי, נהנתן ומפואר, שכמעט ואין לו זכר בהווה היום -יומי, שאחרי המגפה.
"עידן החשמל בא וחלף", איתו התפוגגו גם המים הזורמים, תחבורה, שרותי בריאות ואחרים, כל מוסדות הממשל ואלמנטים קהילתיים/תרבותיים של ציויליזציה בת זמננו שנמחקו אל תוך מחלה קטלנית והעולם כמו מתחיל מההתחלה (ואולי לא כמו).

מכאן, אפשר לקפוץ לתובנות על 'העולם שלפני המגפה', הלא הוא עולמנו הנאור, כשהמותרות שסובבים אותנו כיום, מתגלים בעתיד כמיותרים לחלוטין לקיומו של המין האנושי ומעוררים, תוך כדי, שאלות מהותיות על צרכים, רצונות ובכלל.

"זה ההבדל העיקרי בין גיל עשרים וגיל חמישים ואחת - כמות החרטות."

משמעויות לרוב

אם למדתי משהו מ'תחנה אחת - עשרה', זה עד כמה פשוט וחשוב להחזיק קרוב את התקווה לשרוד, כך הופכת ההשרדות לדרך חיים. באותה נשימה, בעיצומו של הסיפור נרחיק לכת גם אל הביטוי "הישרדות לא תספיק" (שנעשה בו שימוש עוד ב'מסע בין כוכבים' המיתולוגי), כי אחרי הכל, צריך להיות בחיים האלה, גם משהו מעבר.

"כמה קשה לשמור על שפיות", כן, זה נכון.