"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

המורשת הנסתרת 1 - אש לוהטת, המורשת הנסתרת 2 - אש קרה / אילונה אנדרוז

התגעגתי, 
כל כך התגעגעתי.

לא, לספר הספציפי, אלא לתחושה הזו המדגדגת, שבלהרדם לפנות בוקר תוך תשישות מטרידה, להתעורר למחשבות ארגון סדר היום, בין מקטעי קריאה גנובים ובעיקר, לחוויה המעקצצת שברגעי ההפסקה. משהו שדומה לכאבי גמילה.

זה סיפור הרפתקאות מתגלגל שכולל קסמים, מתח מיני (ואחר) ותאורה על-טבעית, במקביל לסיפור הישרדות משפחתי, עשיר

באידיאולוגיה. בין לבין, נעסוק גם בפוליטיקה של חברה מעמדית, בְּיקוּם מקביל לשלנו.
הכל מהכל וקסום.

זה לא כמו שזה...  

אל תיתנו לכריכות להטעות אתכם. למרות שעל פניו בדיוק כך זה נראה, לא מדובר בעוד סדרת פנטזיה מן המנין.
כי 'אש לוהטת', ו'אש קרה', הראשונים בסדרת 'המורשת הנסתרת',  מלאים דיאלוגים אינטליגנטים גם אלגנטים (לא תמיד), הומור שחור (ואחרים) ותוכן מתוחכם וקיצבי, שעושה כאן את העניין כולו (ולפעמים הקסם הוא רק תרוץ).

זו לא אני

שלא תבינו לא נכון, קסם בקצות האצבעות ו'מעגלי הגברה', כוחות על טבעיים ודמויות מיתולגויות משנות צורה, לא ריגשו אותי מעולם ועיניים בוהקות, פלוס שריון קשקשים בגוונים פסיכדאליים, לא יגרמו לי לרוץ (או לקרוא) בהתלהבות. 
ככלל, אפשר להודות שמעולם לא הייתי מאוהדי הסוגה הפנטסטית וסביר שפיתחתי כלפיה רתיעה עם השנים. 

אבל בדיוק כמו 'קסם בשולי הדרך' מבית אותו יוצר, אם נשים את הקסם הלא מוסבר בצד לרגע אחד, נמצא כאן  דמויות חכמות וחזקות מהסוג שקל ורצוי להזדהות איתן.
אחרי הכל, מדובר בספר הרפתקאות מקסים
 ונוטף כל טוּב. אז מה אם רעש הרקע ההכרחי, נופל לממלכת הפירוטכניקה העל-טבעית, כולל פיצוצים, ושלל מאורות?

כמה? כמה?

בעקבות קריאת שני ספרים ראשונים בסדרה, במהלך 48 שעות ולמרות הצורך, תוך כדי, בהתייחסות (חלקית) לדורות הבאים, תפעול בית, התמחות בטכנאות ZOOM (ואחרים), הגשת ארוחות (כל היום), "אמא תעשי לי", "אמא תעזרי לי", "זה לא מתחבר לי", לא נכנס לי", סתם "לא הבנתי" בסיסי, "היא עשתה לי", היא אמרה לי", "היא..." (ביטויים שהשתיקה יפה להם), סיימתי לקרוא עם חיוך גדול וציפייה גדולה עוד יותר.
זהו, מודה שאהבתי ומהקסם הזה, לא נשארה לי דרך אלגנטית להתחבא.

מחכה להמשך הסדרה ומקווה שהוא מחכה ממש מעבר לפינה (עד אז, תמיד קיים הסיכוי שיצוצו בי יכולות קסם הרסני משלי).

"הנפש האנושית היא שדה הקרב הנצחי שבין הרגש וההיגיון. 
לצערו של המין האנושי, הרגש ינצח תמיד
."

רק אומרת... אל תתנו לי לחכות.

ברוכה הבאה לחיים שלך / נטע חוטר

"החברות איתה היתה קרב מתיש של אזורי נוחות שלא הותיר לה ברירה אלא לחתוך."

נסו להזכר בחברה הזו ששמרתם איתה על יחסים,  למרות שכבר גדלתם אל מעבר לגבולות הקשר והחברות איבדה טעם.
הכל, כי מדובר בחברה ותיקה ועל המסך החברות שביניכם, לא הבהבה התראה על עדכונים חדשים. 
 
כך קורה לדמיות שממלאות את 'ברוכה הבאה לחיים שלך' וכך קרה גם לי במהלך הקריאה.
כי ככה זה, לפעמים פשוט נגררים.

מה היה לנו?

הסיפור מתחיל נחמד, כשהוא מאגד חברים שלא נפגשו שנים, במטרה משותפת לעזור לחבר ילדות (ואולי גם לפצח איזה סוד מאובק).
מכאן, הם יצאו להרפתקאה שתזיז אותם אוטומטית מאזור הנוחות ותעבירם אל נוף ילדות, שרחוק עד אימה מהחיים שבחרו לעצמם כבוגרים דעתנים לרוב.

"הנעורים הם מעבר הדירה של הנפש."

מתוך הכרותי עם כתיבתה של חוטר, הפגישה עם 'ברוכה הבאה לחיים שלך', כללה תסיסה מתבקשת, בציפייה לספר נעים ואינטליגנטי שיגלוש איתי אל מעבר לחג והוא ענה על הציפיות ברובן.
אבל מתברר שמלבד מענה על ציפיות, הוא גם נוטה ל'התנחמדות קלה', מנסה להיות אהוב בכל מחיר ויורד אל סגנון שכונתי, בואכה בית הקפה שמתחת לבית (רצוי בפלורנטין של ימינו). מלא במן 'סחבקיות' ישראלית/תל אביבית, כי באמת אי אפשר אחרת.

"כולם צריכים להשלים גם עם הרגעים שבהם הם היו עלובים, אנוכיים, טיפשים ומביכים ולשזור אותם בסיפור חייהם באופן מידתי ואותנטי."

בלש גש...

כמו 'תזכירי לי מי את?', ספרה הקודם של חוטר, גם כאן מתערבבת הישראליות עם סיפור בלשי הגיוני חלקית, מהזן שהוא אי שם בין מושך ובין מצוץ מאיזו אצבע מזדמנת. זה לא הופך את 'ברוכה הבאה לחיים שלך' לבחירה גרועה לקריאה, רק לספר בסיסי, חביב, Nothing to tell home about.

מי חבר שלך?

מושג החברות מטופל כאן עד תום, כולל דיאלוגים ציניים משלנו, שלא ניתן לתאר אותם אלא כממתק של היפור. איתם נמצא כאן גם אבק זכרונות/לא זכרונות מעורפלים ותיאוריה פסיכולוגית חלקית, על ארועים שלא התרחשו, אבל 'נצרבו' בנו כזכרונות לכל דבר.
ביסודו, הסיפור כאן כולל גילוי ידוע מראש,  באשר לחבריי ילדות שהם סוג של אחים (מינוס קישור ביולוגי הכרחי) שתמיד ישארו חרוטים אצלנו אי-שם ולו בשם הנוסטלגיה.

"כל אחד צריך ספק מנקר לקום איתו בבוקר וללכת לישון איתו בלילה." 

מסוג הספרים שנקראים בקלילות כמו שיחה עם חברה קרובה שלא מחייבת מחשבה עמוקה במיוחד.
היה, עבר, נגמר. גם בזה יש משהו.

"אין דבר שהופך אדם למרגיז יותר מהידיעה הברורה שהחיים באים לו בקלות." וגם בזה יש...

איך לנצח מגפה / נפתלי בנט

 

ממש כמו במקרים אחרים, גם את 'איך לנצח מגפה', ספרו העכשיוי של נפתלי בנט, התחלתי לקרוא מתוך סקרנות.

כבר ברגעי הקריאה הראשונים הרמתי גבה כשניתן היה לצפות באֶרֶס 'פוליטי-מאשים', מטפטף מבין השורות. 
ולמרות שהמסר צפוי, העמודים מעטים (כ-78 בתצורה דיגיטלית, כ-140 מודפסים) וראוי היה שהטקסט יתפרסם כמאמר מערכת מתנשא בעיתון פוליטי כל שהוא (במקום כספר), יש שם משהו ששווה קריאה.

בעיקר, כי נראה שתחת השורות המתנשאות, עומד אדם (שדעותיו הפוליטיות שונות משלי כמרחק הגיהנום הבלתי מתפשר שבינינו), הרואה את הקיר מתקרב ומחפש דרך לצעוק, תוך ניסיון להתריע על האסון שבפתח (או סתם לכתוב 'אמרתי לכם'). 
אם נחדל לרגע מתמימותינו הלא זהירה, נסכים כי אותו אדם ינסה בוודאי גם להפיק לעצמו הון פוליטי ו/או היסטורי, בדברי הימים של מדינת ישראל (לכאורה כמובן).
אחרי כל אלה, לאור אורכו המינימלי, אותה סקרנות מסוכנת עליה הצהרתי בפתיח ולמרות שמו השטחי עד מתנשא, החלטתי לטבול רגליים בין עמודי 'איך לנצח מגפה'.

מציצנות רישמית

מדובר בטקסט מהיר שמשקף היטב את תחושת הבהילות המאפיינת את עידן הקורונה. אבל מלבד הבהילות, הוא גם נוטה לכתיבה אישית, כמעט מציצנית, תוך פנייה לקורא ובחירת מילים ארציות במהותן.
תוסיפו לזה את העובדה שלא ניכרת בו עבודת עריכה (או הגהה) טובה במיוחד והרי לכם סיפרון כיס מפי נביא הזעם שבשער (וזה כמובן לא מבטיח שהוא טועה).

מתי לעזאזל?
(או, תהיות על לוחות זמנים)

ספר שנושאו בא לעולם אי שם בנובמבר 2019, יצא לאור באוגוסט 2020 ומתאר אירועים שהתרחשו בחודש יציאתו לאור, הוא תופעת פנומנלית בעולם הספרות (ובכלל), או שהוא וכותבו מתחו יחד את גבולות המציאות וההיסטוריה, כך שהמידע שנכתב היה בזמנו בגדר הערכה בלבד.
בכל מקרה, כל הכבוד על התוצאה המדויקת ואל דאגה, לא ניתן לעובדה שהספר מתאר מסקנות שהוסקו בתקופת הוצאתו לאור, לבלבל אותנו (ושוב לכאורה, רק לכאורה והכל לכאורה, כמובן).

באתי לכאן לעשות בלאגן
(או, איך נקלענו למלחמת האגו הזו?)

בשלב הזה, הציטוטים ידברו.
  1. "ברדק שאין כדוגמתו."

  2. "השיא הגיע כשהבירוקרטים ממשרד הבריאות שמו רגליים למהלך אסטרטגי..."
    "הם לא האמינו בבדיקות ובחשיבותם" (זוכרים את עניין העריכה הקלוקלת? זה נכון, אבל זה לא המסר העיקרי כאן ועדיף להתמקד בחיסול החשבונות שעל השולחן).

  3. "מהיום הראשון הם היו נעולים על הסגר. מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן-טוב, וראש שירותי בריאות הציבור פרופ' סיגל סדצקי, לא היו מוכנים לשמוע על שום חלופה אחרת."  הי, אם כבר מבצע חיסול הבכירים, לפחוץ השמות מאויתים נכון.

  4. "צינור המידע השני היה ראש הממשלה, אך הוא היה שיקוף של אנשי משרד הבריאות. גם הוא כמובן קיים מעת -לעת "מסיבות עיתונאים" בשמונה בערב. בדרך כלל המופעים הללו כללו הרבה טפיחות עצמיות על השכם: כמה המשבר מנוהל טוב, איך המצב בישראל מוצלח יותר מאשר במקומות אחרים ואילו מנהיגים התקשרו כדי להתייעץ איתו וללמוד ממנו."

  5. "חלק משרי הממשלה לא הרגישו את הלחץ הבהול שהרגישו בעלי העסקים. האמת היא שזאת לא אשמתם. רובם המכריע מעולם לא הקים עסק, אף פעם לא שכר עובדים ומעולם לא הוציא חשבונית. אם תשאלו אותם על מושגים בסיסיים במימון או פיננסים, תגלו שהם לא יודעים מה ההבדל בין הכנסות לתזרים מזומנים: הם מעולם לא ניתחו תלוש משכורת או היו צריכים להעריך סיכונים בהפקת מוצר חדש או לקראת רכישה מאתגרת."

  6. "טפחנו לעצמנו על השכם. "תעשו חיים", אמר לציבור ראש הממשלה."

  7. והאהוב עלי מכולם (שאולי במקום סעיף 7, נקרא לו בשמו הטבעי 'בום!').
    "אם הקרונה הייתה מכה בעיר חלם, כנראה שאחרי ארבעה חודשים היה לחלמאים בדל מידע על מה שקורה אצלם. אבל בישראל - לא."
    (לא התאפקתי...'בום!!').

מי נתן את ההוראה?

המדהים בסיפור הוא לא עד כמה מדינת ישראל פישלה בכל הקשור לטיפול בקורונה (או כמו שנהוג לקרוא לה אצלנו, "קורונה 1"), כי ברור שפישלה ובגדול.
המדהים הוא שבנט, נ-פ-ת-ל-י ב-נ-ט בשבילכם! הוא שכתב מסקנות אלה וגם פירסם ברבים (בדיו בלתי מחיקה על דפים נראים, ניתנים למישוש).

בהתאם, אם יפורסמו טענותיו של ראש הממשלה ביחס לניהול המשבר ותחושו גם משב רוח מהביל עד אימה, אני ממליצה בחום לרוץ לכיוון הנגדי והעיקר, להתרחק מהקלשון.
Hell Break Loose זה כאן.

לשמחתי/לצערי

אני אפדימיולוג קטן מאוד ולמרות זאת, 'איך לנצח מגיפה', לא תרם לי מידע שלא אספתי עוד קודם 'מפרסומים זרים'.
מה שכן התווסף לתודעה, הם הקוריוזים ה'צהובים', על ממשלמת ישראל וסביבתה ואיתם ההכרה המצערת, שאין כאן באמת על מי לסמוך.
אם - זו הייתה מטרת כתיבת הספר, אין ספק שהיא הושגה במלואה.
אם - הסיפור נובע מהרצון שהאשמה תדבק בנוגעים בדבר בין דפי ההיסטוריה, לכל הדעות מדובר כאן בעבודה טובה (ואני יכולה להבין את הצורך בכתיבה). 
אם - המטרה הייתה חיסול חשבונות פוליטי (או שמה התאבדות פוליטית), נפתלי היקר, הגעת ליעד.
אם - הכוונה בכתיבת 'איך לנצח מגיפה', הייתה לעורר אותנו לפעולה, בסגנון הילד שצעק המלך עירום, ספק אם נדע מה לעשות עם המשבר שאופף אותנו והולך ומתגבר.

"אנחנו יכולים לעשות את זה", "גם על המשבר הזה נתגבר." טוב נו, זה כבר לא בטוח.

מה שכן בטוח, נפתלי בנט, הוא שהמשבר הזה נוהל ומנוהל באופן ביזיוני ואתה צודק.
אבל כמו שאמרו רבים לפני, אין באמת מי שיצדיק אותך.

בריאות לכולם.

אם טובה דיה / בב תומס

מדובר ביצירה המספקת כפית גדושה של מציאות לא מתנחמדת, באמצעות פסיכולוגיה אלגנטית וסיפור חיים לא פשוט.

ריחרוח ספרותי ראשון, הזכיר יצירה אחרת ('תגידי שאת שלי' לאליזבת נורבק), שסקירתי עליה לא נכתבה תוך התלהבות יתרה. 
אבל מלבד משהו דומה בנקודת הזינוק, זה לא אותו סיפור לשמו התכנסנו.
זה שלשמו פצחנו כאן בקריאה, מתנהל כמו טיפול פסיכולוגי ארוך טווח, תוך עליות, מורדות וטלטלות בדרך.

זה מקצועי בינינו

"אדם נעדר הוא אבידה חמקמקה."

גיבורת ׳אֵם טובה דיה׳ היא פסיכולוגית מוערכת שגוררת מגוון תהיות, אכזבות ובעיקר כישלון אישי צורב בתחום מקצועה, המכתיב ומתכתב בעצם, כמעט עם כל דבר בדרך.

יש כאן עיסוק במצב נפשי, אמהות וכל המשתמע ממנה, עזרה מקצועית והרמת ידיים שמקורה באזלת ידה של המערכת או פשוט בזו של החיים.
בהתאם, 'אֵם טובה דיה׳, יעניין עד יפיק התרגשות, מהעוסקים בפסיכולוגיה או מהנהנים מחפירה בנבכי נשמתם (אני איתכם חברים!).

"כעס יכול לנבוע ממקום בריא בנפש." מסכימה, ברור, גם שלי כזה... לרוב.

השקענו!

החקר הספרותי שקדם לכתיבה, שואג מבין הדפים ובונה את ׳אֵם טובה דיה׳ כספר חזק ואינטליגנטי, הכולל איזכורים מקצועיים מרובים, ועושה נעים בתאים פסיכולוגיים אפרפרים שכבר שכחו תיאוריה או שתיים (סביר שיותר).
ויניקוט מוזכר כאן לרוב, על תיאוריית 'אם טובה דיה' שלו, שמלבד שחרור הורים מהמירוץ האכזרי אל הצטיינות הורית, הוא גם מספק הסבר מקיף ומבהיר שהמרחק בין אמא מצטיינת, 'עושת-כל' ובין 'אם טובה דיה', הוא מרחב התפתחותו של הילד ועל מנת לאפשר התפתוח זו, עדיף שנעשה פחות.

"הכוונה היא שלמגבלות האימהיות יש תפקיד מהותי בתהליך ההיפרדות ובהתפתחות הילד." ופתאום הקביעה 'אמא עצלה לילד עצמאי' נשמעת כמו בחירת נתיב לא רעה.


גם פרויד ואחרים, משובצים כאן במקומם הראוי, מצוטטים ומשולבים בסיפור, בצורה ראויה לציון, לא פחות.

מרגישים ש...


התחושה הכללית היא של שיעור כפול בפסיכולוגיה התנהגותית, שגלש אל סיפור חיים פתלתל, קצת מתיש ומאוד מעניין. מהזן שנוטה להישאר אתך אחרי הפרידה.

כמו מרבית גיבוריו, 'אם טובה דיה', אינו יציב ספרותית. לפעמים הפיהוק עולה על הריגוש ומחייב דילוגי קריאה בסגנון אנטילופה קלילה.
אבל האנטילופה ננסית והקריאה ברובה שוטפת ומעניינת (וגם 'קורעת לב' יתאים כאן ברוב המקרים).

מתרגמים ונהנים

נראה שאותה תחושה איכותית דבקה גם בתרגום שאינו נופל מהגדרת המעולה. מדובר בתרגום שנשאר נאמן למחוזות שפתיים נעימים לאוזן ולדמויות אותנטיות-מרתקות.

ספר איכותי ומעניין, שכשל לטעמי, בעיקר בסיום הפושר המחייב להשלים עם עובדות חיים עלובות (ואולי גם בזה יש אמירה נוקבת).

מה המספר שלך / סופי קינסלה

קורונה, חופש גדול (שהתחיל אי-שם בחודש מרץ) וילדות קטנות (גם גדולות) שמטפסות יחד ולחוד על הקירות. 
זו נקודת המוצא שהביאה אותי אל 'מה המספר שלך?'.

מתוך אותה מצוקה ממש, פניתי לחברה שהסכימה לקרוא יחד, לטובת הנאה ובעיקר, לצורכי תמיכה מתבקשת (תודה על זה ושאי ברכה).

אז מה היה לנו?

"כעבור חצי שעה כבר איבדתי כל תחושה במוח." נשבעת שלא יכולתי לתמצת את החוויה במדויק יותר.

זה אינו ספרה הראשון של קינסלה היוצא בעברית ובין אותה חברה וביני, נדגמו כבר שניים קודמים, תוך הנאה בסיסית, קלילות מחשבה וחוויה חיובית בעיקרה. הפעם לצערי, הסיפור מעט שונה.

למה ככה?

"זה קרה ביער. איש לא ראה את זה. אז האם זה באמת קרה?"

מדובר בסיפור בסגנון קומדיה של טעויות, שמתחיל נמוך ומתדרדר אל תהומות לא יאומנו של טראש על גבול המביש. בהתאם, דמויות שנטו להתפתח בתחילתו, מתגלות עם סיומו כניצולות מסחרור מקרי, שקשר בינו ובין הגיון או עלילה נטולת חורים, מקרי בהחלט. 
הדמות הראשית מתוארת כפיזיוטרפיסטית נטולת הערכה עצמית, שמצויידת מצד אחד בארוס מסתורי ומצידה השני, באיש עסקים קצר רוח שמסובב את העלילה.
נשמע כמו התחלה של בדיחה רעה?
אכן כך.


מנגנון התקדמות העלילה של 'מה המספר שלך', פועל כמו סרט אמריקאי 'קלולס סטייל', מהזן שיביא אותנו להצטער על אבדן שעתיים מהחיים, כמו גם 
להתבייש על ניתוק המוח וביטול כל בקרה עצמית, כחלק מחוויית הקריאה. 

"אני יותר מדי היפרית" ואני נוטה לעלפון על רקע חוסר עניין מוחי.

איך זה קרה לנו?

פניה לקוראים, ציטוטים מיותרים מהזן שלא מקדם את העלילה, דיאלוגים שטוחים נטולי סימני פיסוק וחזרתיות משמימה-מעיקה, הם רק חלק מהממתקים שמוגשים כאן לרוב.

הכל, כי קינסלה מגישה כאן, לצערי, ספר פופוליסטי-מתנחמד, שלמרות שהסיפור עליו הוא מושתת קליל עד חמוד לעתים, הוא מתהדר בעיקר במגוון דרכים ספרותיות ירודות עד מעייפות, מהזן הקשה לבליעה.
וזה לא שהיו לי דרישות גדולות. כפי שכבר ציינתי, לפתיחת הספר הזה קדם רצון למצוא יצירה קלילה, רומנטית ו'חמודה' מיסודה. כזו שתספק חמימות לב קלילה, ללא כאב הלב שבלהיפרד מתאי המוח בהם לא נעשה שימוש הולם בעת הקריאה.
אבל כמו שכבר כתבתי, לא כך קרה ונראה שניסיונה השלישי של קינסלה העלה עובש לעוס ומיותר.


"הוא שלח לי לב של אהבה." חבל שלא שלח גם לי. אולי הייתי מסמפטת את הספר הזה מעט יותר.

בקיצור, עם סיום הקריאה, ארזתי את תאי המוח הנותרים בתקווה למצוא ספרות מועילה יותר (או פשוט ספרות).


"בחיים לא הרגשתי כל כך טיפשה." בנושא זה, היו עוד כמה פעמים, אבל בגדול, במקרה זה, זה נכון גם לגבי.

לכתוב כמו אלוהים / אשר קרביץ

רק היום, רק היום! 

במחיר ספר אחד זכינו כאן לשניים, אולי אפילו שלושה סיפורים קלילים, שזורים זה בזה.
הראשון הוא סיפור מסגרת המתאר סופר מתוסכל שנופל קורבן ללחץ מקצועי. 
שני האחרים, הם סיפורים מתגלגלים בסגנון מתח למתחילים.
בקיצור או שלא, מדובר בהכול מהכול ומכאן כבר ברור ש'לכתוב כמו אלוהים', מתנהל כמו יצירה מפותלת, שמשתמשת בין היתר בעקרונות הסיפור הבלשי.

מי אתה אדיר יודקביץ'?

או שמא נשאל 'מי אתה אשר קרביץ'?
כי תחושת ההזדהות מרחפת באויר.

"כיצד חש סופר כאשר הוא מוצא עצמו מככב בעלילה?"

מדובר בדמות ראשית חריפה וחדה, שמספקת ציניות איכותית בליטרים, אך משלבת אותה בפשטות לא הגיונית עד מתישה מעט. האלמנטים הבלשיים שמשמשים לחיבור בין הסיפורים, סובלים מהגשה שיטחית וגרמו לי לגלגול עיניים קל ובעיקר לרצון להמשיך ו'לגמור עם זה כבר'.

האקדמיה לבלבולי לשון עברית

"עליו להקטין לאלתר את האנטרופיה ולצמצם את האנדרלמוסיה העובדתית הבחושה במוחו" (פה הזדהיתי עם הסיפור).

הכל משום ש'לכתוב כמו אלוהים', לוקה בריבוי פטפטת עברית במהותה, שחלקה משעשע וחלקה מיותר למשעי.

זה לא שמדובר במילים שלא נתקלנו בהן בעבר, אבל עירוב מישלב גבוה במיוחד, עם כזה יום-יומי עד אימה, מוביל לקרעים בשטף הקריאה ושוב חוזרת אותה הרמת גבה.

חוויית הקריאה כאן נעימה בכללותה ונוטה למעניינת לרוב. 
אבל את אותם ארועי טרחנות קלים שניצפו בשטח (חלקם נובע משימוש בשפה יומרנית שרבים גם טובים, ראו בה סמל לכתיבה איכותית), ניתן היה בהחלט לשחרר הרחק מאיתנו.

את קו הסיום של התעלומה ובמיוחד את המשפט האחרון, ניתן ורצוי היה לשכתב אל סוף פחות סטנדרטי, פחות מעייף ובעיקר, אם יורשה לי, פחות סטיגמטי ומאכזב.
אחרי הכל, מדובר בארוע ספרותי חביב עד נעים, שספק אם יחרט לי לעומק הזכרון (מצד שני, לא סבלתי וזה כנראה לא מעט).

תגידי מה את רוצה / רביטל וטלזון יעקבס

התלבטתי אם לקנות אותו בכלל.
אח"כ עלתה השאלה האם דיגיטלי הוא צעד הגיוני במקרה זה, או שמדובר באחד מאותם ספרים שמחייבים את רישרוש הדפים?
כמו תמיד החלטתי שלא להחליט.

אז, הגיעה אחותי-יודעת-הכול, איתו ועם אחיו הכחול.
מפה לשם, קראתי (כי מה כבר נשאר לעשות?).

באיחור, התברר ש'תגידי מה את רוצה', הוא יצירה שמאגדת בתוכה מגוון טורי עבר של ויטלזון (שעקרונית, אין לי נגדה דבר וחצי דבר).
אלא שלמרות שאהבתי את המופע (עד מאוד) והתחברתי לתלונותיה הנשיות על המין הגברים (לרוב), ספר שלם כזה הוא בבחינת 'קצת יותר מדי מאותו דבר', 
לא משנה עד כמה הוא מוצלח.

מה היה לנו?

הפרקים לא אחידים ברמת מצְחִיקוּתם (כן, זו לא  מילה) וההומור בגדול, אותו הומור, התלונות אותן תלונות והסגנון, ניחשתם נכון, לחלוטין אותו סגנון, בתוספת מלל מעט שונה לטובת חידוש רגעי בלבד.

אין לי ציטוטים מרחיקי לכת ורוב מה שאכתוב מעכשיו יכול להסתכם בהנחות היסוד ש'גברים נוטים לדבִּילִיוּת מתקדמת', 'ילדים נולדו ונועדו למתוח את גבולות הסבלנות' ו'נשים נמצאות אי שם על הסקאלה שבין מלכות עולם, לטיפשות גמורות שהכניסו עצמן לכל סיטואציה אווילית שנקרתה בדרכן' (למען ההגינוּת והסדר הטוב, אכתוב שהיה גם הגיג קל על השבת וקדושת הפְּלַטה שהיא מביאה איתה. מודה ששיחררתי את האירוע הרחק, הרחק ממני, כי בנושא זה, אין לי מה לתרום לשיחה).

בזאת סיכמנו, גם הסכמנו כי ויטלזון שתמיד תשמח אותנו בהווייתה, מספקת כאן ספר חביב עד מעלה גיחוּח, שאפשר לקרוא, אם ממש רוצים, בפרקים נפרדים, לפעמים.

בלקסיקון שלי, הוא בעיקר יכול לשמש מתנה חמודה עד מתחשבת, לחברה טובה.
ושיהיה למין האנושי בהצלחה.

על סוף הבדידות / בנדיקט ולס

"מה מביא לכך שחיים נהיים למה שהם נהיים?"

זה סיפור התבגרות בעל קווים חדים וקצוות מחוספסים, עמוס מציאות לא מתנחמדת, מהסוג שלא מסתיר פגמים.
הוא מוגש בגוף ראשון, בציון ארועי חיים שמתרחשים כבדרך אגב ומספקים תוך כדי, תובנות עמוקות שעוד ישארו איתנו.

שלום, שלום.

"האם באמת היה עדיף אם העולם הזה לא היה קיים בכלל? במקום זה אנחנו חיים, אנחנו יוצרים אמנות, אוהבים, מתבוננים, סובלים, שמחים וצוחקים. כולנו מתקיימים במיליון דרכים שונות כדי שלא יהיה שום אַין, והמחיר הוא בסך הכל המוות."

"אני מכיר את המוות כבר מזמן, אבל עכשיו גם המוות מכיר אותי."

את הגיבור נפגוש לראשונה לאחר שניצל ממוות.
אותו מוות שסבב סביבו כל חייו, עיצב והשאיר אותו אדיש לאפשרות מותו שלו. לכן, האחרון מתואר באדישות חסרת גוף כמעט, מה שמיד מעביר אותנו לעיסוק נרחב בעבר, בשנות ההתבגרות ובמצב נפשי לא פשוט.


'על סוף הבדידות' הוא רומן התבגרות שמתחיל ומספק הצצה אל הגיל הזה שבין לבין, כולל תובנות על תפקיד ההורים בילדות, בבגרות ובכלל.
הוא ממשיך משם ומתאר איך טראומת ילדות נשארת חקוקה עמוד גם כשכאילו כבר לא רואים.
זו ביוגרפיה הרסנית שמתוארת בגוף ראשון, כשכל סדק טרגי מגיע ממש לפני סיפור התגברות מופתי.
אלא שההתגברות בונה והורסת. כי ככה זה בחיים, מכים אותנו ואנחנו קמים חבולים.

"התרופה לבדידות היא לא חיים בצוותא עם סתם אנשים בלי בחירה. התרופה לבדידות היא תחושה שאתה מוגן."

מדובר בסיפור נוטה למרירות קשה, שמסתפק במעט מתיקות מקרית, כדי שנחזיק מעמד בתוך עוגמת הנפש של החיים. לכן, משולבים כאן מנה גדושה של אהבה, קושי בלתי מתקבל על הדעת והבנה שהחיים הם מה שהם. אנחנו כאן, רק כדי לספר את הסיפור.

אסונות ושמחות מתוארים באותה רמת עניין ו'גובה' רגשי, כאילו כולנו, הסופר והקוראים, מתבוננים בנעשה מתוך בועה שקופה נטולת רגשות שמספקת דיווח ענייני בלבד.

המסר המרכזי כאן הוא העובדה המצערת שאין באמת דרך להימלט מהבדידות. כולנו בודדים, ביחד ולחוד ובאופן פרדוקסלי, שהייה במחיצת אנשים, לא תמיד תתרום להפגת בדידותו הכרונית של המין האנושי.
לבד נולדנו, לבד נמות.
עכשיו רק נשאר לקוות, שלא נבקש להקדים את מותנו, מרוב עצבות.


כי ״רק יחד נוכל לבדידות שבתוכנו.״

כל המשפחות המאושרות / אן פאצ'ט


כשהילדים שלי והילדים שלך, יסיימו לריב עם הילדים שלנו, סביר שנוכל (אם ישאר זמן פנוי, כמובן), לשבת ולכתוב ספר שכזה.

כי 'כל המשפחות המאושרות', מאפשר הצצה צינית ומדוייקת אל עולמם של נציגיי זוגיות סבב ב'. כזו שמתחילה מלאת תשוקה, עמוסה ניצוצות קטנים של אושר ומסתיימת, אחרת ככל הנראה.
בין לבין נחווה יחד ילדים, מלחמות קטנות ושנאה גדולה-יוקדת. הכל כמיטב מסורת אמריקאית להחריד.

"בעל מיותר, אישה מיותרת. צעיר הילדים הוא בלתי נסבל. אולי זאת הבעיה האמיתית. הוא מסמל את המכשולים הבלתי עבירים, הנאהבים, על חיי הנישואים שלהם, והבתים והעבודה, מנצלים כל תחבולה כדי למצוא רגע אחד יחד הרחק מהכול, אבל למעשה הם מנסים להתרחק מהילדים ובעיקר מהבן הצעיר." 

"האם לא זה מה שכולם רוצים, להשתחרר לרגע מהעול
?"

מה היה לנו?
הוא כתוב כמו תסריט, כשסיפורים שהתחילו כפלש-בק, מחליקים יפה אל המשך הסיפור המתבקש ואנשים אוהבים/טועים/מכים על חטא וחוזר חלילה, מגלגלים קדימה את העלילה.

"לפעמים כל הפעולות הנכונות חסרות תועלת בדיוק כמו לא לעשות דבר".
 

לא מדובר בספר דגול, אבל הוא בהחלט משאיר טעם משפחתי נעים עד ממותק מדי, כולל ניחוח קליל של מיץ תפוזים (כיאה לכריכה), המשלב מרירות הכרחית של היסטוריה משפחתית.

"הדברים שאנחנו צריכים אף פעם לא נמצאים איתנו כשאנחנו צריכים אותם."
" 'אי אפשר להגן על אף אחד... אנחנו רק מספרים לעצמנו שאנחנו יכולים להגן על אנשים מסכנה.' "

עוד ספר בסגנון סרט שישי משפחתי, שהעביר לי זמן נעים ולא יחרט לעומק הזכרון.
מסוג הספרים שכשסיימתי לכתוב עליו, גיליתי שאין עומק מהותי לעסוק בו.
אולי שטוח זה הנוצץ החדש ולפעמים, גם זה משהו. 

אל מול הלילה / דלפין דה ויגאן

בכתיבה מבולבלת, מעט ילדותית ומשפטים ארוכים מדי, מגישה דלפין דה ויגאן סיפור משפחתי, צורם כמו ציפורניים על לוח. 
מן אסון של מישהו אחר, המגיע עם כאב לב מתבקש וקושי לְהַתִּיק ממנו מבט.

כי אותה מראה משפחתית, עקומה ומעוותת ככל שתהיה, השאירה אותי ערנית ומעוניינת לאורך רוב הסיפור. 


מסוג הארועים בהם לא ברור למה אני עושה את זה לעצמי, אבל אני עושה ובסיכומו של עניין, זה נכון וטוב.


"הזמן לימד את שתינו לדעת לכעוס זו על זו ואז לעבור הלאה."


יש כאן הכל מהכל. כאב, אובדן קשה מנשוא, הכרה ברע (גם בטוב) והבנה שאיו חזקה מהיסטוריה (והיסטריה) משפחתית. חלקה יופיע על פני השטח וחלקה האחר, ימשיך וילווה אותנו גם כשחשבנו שהצלחנו להתנער.



פחות אבל עוד כואב

"היא היתה ילדה מסתורית, תעלומה גמורה."

בתחילת הסיפור מצאתי עצמי נהנית, נמשכת ללא דרך חזרה, אל התוכן כמו גם אל כתיבה עדינה ורגישה שמוגשת בגובה העיניים. היה בזה חידוש מרענן שהשתלב עם רצון לחבק את הסיפור, הסופרת, את כולם.
לעומת זאת, לקראת אמצעו, הרגיש 'אל מול הלילה' כמו חוויה שאיבדה ברק ולקראת סופו, אף חוויתי תחושה אמביוולנטית ביחס לרצון להמשיך ולצעוד איתו.

זה לא אומר שהוא רע (במקרה זה, זה אפילו אומר שהוא רחוק מהגדרת הרע), אבל זה מבהיר את קיומו של סיפור גלי ומכביד לעתים, שהתנועה הגלית שהוא מספק, תואמת ומדגישה את קיומה של מחלת הנפש שבסיפור. הכל נמדד על פי אמות המידה שמספקת אותה מחלה, שבין היתר מסמנת קווים ובונה את יחסי הכוחות כולם.

אמי ואני

יש כאן יחסי אמהות ובנות, שבתיבול אותה מחלה (ואחרות), מוקצנים ומגיעים אל קדמת הבמה ותופסים מקום נרחב בתודעה הסיפורית. ככלל, הסיפור כאן הוא סוג של אנדרטה לאמהות ובנות ובעיקר לאלו הספציפיות המככבות בין דפי הטקסט הזה.

הזוי עד מיוחד(בסדר הזה).

"האופן שבו אני כותבת את המשפטים האלה, עורכת ומסדרת אותם, האופן שבו אני מציבה אותם זה לצד זה, חושף צוהר לאמת שלי. היא שייכת אך ורק לי."

מתוך העובדה שמדובר בביוגרפיה משפחתית/סוג של אוטוביוגפיה, עוסקת דה ויגאן, לא רק בסיפור העלילה המשפחתית, אלא גם בסיבות לכתיבת הספר ובתלאות כתיבתו. כך יוצא שאחת לכמה פרקים בסיפור, יופיע פרק לא קשור כביכול, שיעביר אותנו לתקופת כתיבת הספר (שאינה תקופת התרחשותו). בפרק כזה תערבב אותנו ויגאן, עם לבטי הסופרת, כולל הקושי שבכתיבת סיפור הקרוב לליבה, החשש מגילויים חושפניים והחשש הגדול עוד יותר מתגובת בני המשפחה, בעקבות חשיפתם.


"אני יודעת באופן עמום שגלעין הכתיבה טמון שם, בשעות שבהן התפרקו חיינו, בימים שקדמו להן ובתקופת הבידוד שלאחריהן."


מדובר באלמנט שלמרות החוויה היחודית שהוא מגיש, הקשה עלי את החיבור לסיפור בנקודות המדוברות.

הסיפור המשפחתי לעומת סיפור תלאות הסופרת, משך אותי כמעט לכל אורכו והיה מעניין וקורע לב. מסוג המקרים בהם רוצים/לא רוצים, להפסיק בקריאה (כבר ציינתי).

"הדמעות יכולות לחכות."

המלצות שבוע הספר 2020

פעם בשנה, כשמגיע שבוע-חודש-חג הספר, אני עושה לי רשימה.
מן הסתכלות אחורה אל הספרים הטובים (חלקם גם נעימים) שעברו עלי השנה (על איזכור הטובים פחות, נוותר הפעם).


ומה הוא ספר 'טוב' בעיני?
כזה שיש לו מה להגיד, שיציאתנו לדרך משותפת ברורה לי כמו שהיא ברורה לָכותב. זה חייב להיות ארוע מושקע, נטול טעויות, זיופֵיי עריכה ושפה ובעיקר, זה חייב להיות סיפור מהסוג שנשאר. כזה שיעברו עוד ימים, בהם יקפוץ לי ממנו זיכרון, הערה, הארה, משהו.

אלה הטובים שיצאו לדרך השנה ואיתם גם כמה ותיקים, אליהם נחשפתי לא מזמן. כולם ספרים שמספקים את החוויות שאני מאחלת לכולכם
(בשם הספר מתחבא גם לינק לסקירה ללא ספויילרים).


כורש הנסיך האחרון / יונתן ילון
ילון מפתיע בסיפור בגוון היסטורי, לא ארוך אך מתובל להפליא, שמרגיש כאילו נכתב בידי היסטוריון או אחד מחבריו הקרובים של כורש עצמו.
הוא משרטט תמונות במילים וממלא את הסיפור בתאורים סימליים הכוללים צבע, ריח ותחושות אותנטיות בין הדפים.
ברמת הסיפור, הוא קליל, רחוק מהכובד שניתן היה לחשוש מפניו.
ספר נעים וטוב.


האי של נשות הים / ליסה סי
זה סיפור אכזרי ומרתק על עולם רחוק מכאן, בקוריאה שלחופי הים. בתיבול ריח מלוח, דגים, רשתות, אהבה, שנאה, פחד והמון כבוד למין הנשי, מתוארת כאן דרך חיים לא מוכרת, קשה לעתים ומציאותית לחלוטין.

בוערים /גל חרמון
טרי מהרי הצפון,
הסיפור הכי ארצישראלי, מאובק וצפוני, שפגשתי השנה. 'בוערים' משלב אלמנטים צבאיים (שלא לומר 'צה"ליים), עם האזרחות החצי צבאית של כולנו. כולל טרגדיות משפחתיות, ענייני כבוד עדתי ומתח כמתבקש.
מדובר בעלילה חזקה וצינית, מצחיקה לפעמים, כתובה היטב כל הזמן, אנושית וסוחפת משלנו.


העדויות / מרגרט אטווד 
מי שקרא את 'סיפורה של שפחה', יוכל לקבל כאן הצצה להסברים על ההשתלשלות שהביאה לקיומה המבעית של 'גלעד', כמדינה שמזכירה משטרים טוטאליטריים חשוכים ומפחידים.
אף אחד לא אשם, כולם שורדים, כולם אנושיים.


סיפורה של ילדה יפה /רייצל סיימון
לא חדש, אבל אלמותי.
סיפור מכאיב לב, על אנשים שקופים, שונים ומיוחדים, שיש בהם כל כך הרבה, גם כשנראה שאין בהם דבר, בארצות הברית של המאה הקודמת, האטומה כל כך לצרכים מיוחדים וקָשַה להתפאר.


חיים קטנים/ הניה ינגיהארה
סיפור ותיק ומדהים, על חיים מפותלים של צעיר חסר מזל, בעל עמידות יוצאת דופן ונפש מפוארת.

ספר שמגיש אהבה גדולה, שנאה, קשיים במשקל כבד, יחסים בין מינים, חברות אין-סוף, רוך אדיר וכמה ויתורים על הדרך.

מחר ניסע ללונה פארק/ אילנה ברנשטיין

זוכה פרס ספיר לשנת 2019 ולמרות שלצערי, זכיות שכאלה הן לא תמיד ערובה לספרות איכותית, במקרה זה צדק מי שבחר (וצדקה מי שכתבה כמובן).
זה סיפור מכאיב על אימהות, על קושי ועל חיים שלא פשוט לצאת מהם ואולי גם בלתי אפשרי. אבל יחד עם הקושי, הסיפור הזה מסמל חוזק ופותח הרבה, אפילו המון חומר למחשבה.


מעשה בטבעת / אילן שיינפלד

מופת של סיפור היסטורי, (בספר לא חדש) והרבה חקר ספרותי, המתארים יחד עולם הזוי שהתקיים כחלק מההיסטוריה היהודית של אז, מחוץ לגבולות ארץ הקודש.
לקרוא, לכסוס ציפורניים ובעיקר לא להאמין.


אהבה בצל עץ העוזרד / איי מי
סיפור אהבה סיני, לא חדש, שמביא את סין הכפרית אל בין הדפים, בסגנון מאובק, מציאותי ויום יומי, כולל ענווה גדולה, הסתפקות המועט וסמרטוטים על הרגליים, כי הכפכפים קרועים.

תחנה אחת עשרה / אמילי סנט ג'ון מנדל
חוויה שלידה וירוס 'קורונה' בימיו הקשים, מרגיש כמו עיטוש קליל וחד פעמי ללא תופעות לוואי.
זה ספר לא צעיר על מגפה עולמית שמפילה חללים ומשאירה חללים בנפש השורדים.
מסוג הספרים המבעיתי, מבהילים ומחזקים במיוחד.

תקראו!
אולי תהנו בטעות.