"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

ספר התשוקות

ינקתי, ליקקתי, מצצתי ובעיקר בלעתי את הספר הזה בלגימות גדולות, בסערת רגשות ובלי לספוג לתוכי דבר מלבדו, ממש כך.
כי תשוקות, מכל סוג, גורמות לי לרצות ולהעמיק אל המרגש, יוצא הדופן והמיוחד שבחיים (ואפילו אל הקטן והבנאלי לעתים).

מדובר ב 169 עמודים (בתצורה דיגיטלית), המתארים בסיפורים נפרדים, את החיים הלא כל כך סודיים של כולנו. עם הסערות והשערות, הריחות והרגעים הקטנים המשמעותיים (וגם הפחות), כולל איזה טאבו קטן פה ושם, רק כדי שיהיה במה לנעוץ שיניים. 

בארץ הקודש, אסופת הסיפורים הזו שנכתבה בידי סופרות לטינו אמריקאיות, חובקה בחום ובתשוקה, כך נראה, בידי הוצאה אמיצה אחת.
ומעבר לאומץ שבלהגיד כאן את הדברים כפי שהם, להתערבב במיניות בוטה, במשיכה, אהבה וכל רגש מרטיט אחר, היא גם לקחה על עצמה עיסוק בנושאים אנושיים יותר ופופולרים פחות כקנאה, שנאה, זיקנה והרצון בפגיעה גופנית, כי בכולן תשוקה אחרי הכל.


קיבלנו ספר אירוטי, חושני, תוסס, מרטיב לבבות ושאר איברים, שנעים איתו ופשוט לא ניתן להגדיר אותו אחרת. 
כי בין היתר, הוא מקבץ תובנות ומציב בפני כולנו ראי גדול ומדויק עד להצחיק ומתברר שגם כשאנחנו משתקפים מעוותים, זה מרגש, מציאותי ומקסים.

"אני לא זוכרת מי אמר שמין הוא אחד הדברים הכי יפים, טבעיים ומענגים שאפשר לקנות."

ולא, זה לא סוטה, גס, וולגרי, או שאר ביטויים מתנשאים שיבחר אולי מי שהז'אנר הספציפי גורם לו אי נוחות יחסית.
מבחינתי, שתדעו, מדובר בספרות שהיא המיץ של החיים.


חשוב לא פחות להדגיש, ממש כמו היצירה עצמה, גם השפה, העריכה והתרגום כאן, נכנסים מבחינתי תחת כותרת המשובחים.


כל סיפור כאן, יקח אותנו, אם רק נקשיב, אל דיון סוער ומחוזות אחרים. והנה זכינו בהמון חומר למחשבה.

"היא לא הגבירה את הלחץ אלא את המהירות, והנערה פלטה צעקה זעירה של עונג, או של כאב, אם לא מדובר בעצם באותו הדבר."


סלח לי אבי, כי חטאתי

בכל הנוגע לסיפורים קצרים, סלדתי עד כה מסוג כזה של ספרות קצרת מועד. כזה שמשאיר אחריו תחושה לא ממומשת, כמו תשוקה שלא הגשימה את עצמה (כי מה? כבר נגמר?).
אלא שכשסיימתי להביע מחאה שקטה עד קטנונית ופתחתי את ספר המדובר, הופתעתי לגלות שסיפורים קצרים שכאלה, הם פתרון מלטף עבור כל קורא חסר סבלנות שכמוני.
כי כל סיפור כאן הוא רומן קצר ומכוון היטב בין סופר (סופרת במקרה זה) וקורא כמובן. כמו אהבה קצרה ואיכותית ללילה, נטולת הצורך להקשיב לסיפור חיים משמים ולהתייחס לסביבה בכבוד מיותר.

ואם במקרה לא מצאתי עצמי באחד הסיפורים, נפרדנו כידידים (שזה הרבה יותר נעים מבמקרים דומים בהם נתקלנו בחיים).


"יש דרכים לעצום עיניים, אבל בסופו של דבר יבוא יום שבו תצטרך להתמודד עם המציאות, והמציאות תמיד מאכזבת." 


party pooper

את חלקם הניכר של הציטוטים המתבקשים, נמנעתי מלחשוף, מפאת אנשים שזה פחות לטעמם ובעצם, בואו נודה, בעיקר מפאת גילן של בנותיי הצעירות, שיוצא וקוראות את הסקירות של אמא (גסות ככל שנכתבו).

בשלב הזה, אתם יותר ממוזמנים לדמיין. 

מבטיחה שככל שתרחיקו לכת, תתקרבו אל המציאות של ספר התשוקות.
תרגיל טוב, ששווה לנסות.


"הנחתי לך להיעלם משדה הראייה שלי והלכתי לעזאזל."


שעה חופשית / ארקולה ליסרדי

בניגוד לציור צבעוני מלא משיכות מכחול, אולי אפילו מופשט, מדובר כאן בציור מדויק.
כזה המשורטט בעפרון דק, רשום בחוטים דקים של הבנה ודרך. אין צבעוניות רומנטית, אבל יש חיים אמתיים, צבועים בצבעים מציאותיים והרבה אפור.

זה מתחיל כששניים נפגשים. פשוט כי ככה, בלי להסביר, כולל צורך רב אחד בשני ובמילוי חסרים. בלי להרוס את הקיים, ללא מחאות גדולות ובלי שינויים.

הם נפגשו במקרה (כי זה התאים) ללא דיאלוגים מיותרים.
לא, לא תמצאו כאן זיקוקי דינור רומנטיים ספרותיים או אחרים. קצב שהוגבר מעט בלב הולם, מבט עיניים חטוף ואיברים מוכנים, זה כל מה שצריך, כך מסתבר, כדי להנות מסיפור מעורר לב, נפש וכאמור, עוד כמה איברים.

המקריות כאן (ובכלל) היא זכות הקיום של הארועים.
כי זו שעה חופשית, אחת , אולי שתיים, לא יותר, שגורמות לטבע האדם לעלות על גדותיו (ולנו לעלות איתו).

"אפילו הידיעה שמדובר בדבר חשאי, מוסווה, הדורש העמדת פנים, הוסיפה קצת פלפל, קצת הרפתקה לחיים כמו שלו, שהיו מורכבים משלווה ומשגרה, והשלימה - באמצעי תמים ובלתי מזיק בסופו של דבר - את אושרו."


על נשים 

"היא הרגישה גאה, היא הרגישה אישה, כמו פרי בשל ועסיסי."

אין כמו נשים אמתיות. אמהות מהזן הלא מתנצל, שמשלמות מחיר על חיי משפחה וזוגיות ובין לבין צועקות תשוקותיהן (בגבולות ההגיון ובלי להעיר את הילדים כמובן). אלו שעייפו מפמיניזם ומסמלות נשיות רכה, שיודעת להשיג את שלה.
נשים מוחלשות כלפי חוץ וחזקות פנימה, שבסופו של יום מנווטות את סירת החיים של כולנו, חמושות בסט הלבשה תחתונה חדש וסקסי כמובן. כי אם כבר אישה משוחררת, אז למה לא בין סדינים נקיים (וכמו תמיד, אני שולחת סליחתי לפמיניסטיות שבסביבה).

ועל כל השאר

"באופן כלשהו, להחזיק מאהבת שמתמסרת לתשוקות שלך זה כמו לחזור עם שלל משובח, באופן כלשהו."

גברים הם גברים, הם גברים.
הם טובים (כשהם טובים), נעימים (לפעמים) ומבצעים את המוטל עליהם (ואפילו מעבר לכך לעתים).
בין היתר ובלי לפגוע בגברים קוראים, הם כמעט דמויות קדמוניות כאן, מושפעים מאבולוציה שלא צלחה. כן, הניאנדרטל המצוי מחפש את הטרף הבא, גם כשטוב אצלו בבקתה.

שפה ושפתיים

כמה נעים (או, שנודה שהיה לנו טוב?), לקרוא טקסט בשפה ארצית, ארוטית, מתגרה, מגרה ולא מתנחמדת, כשאיברים נשיים וגבריים כאחד, כתובים כמו שמכנים אותם כשמתענגים על הבדיחה ההיא מהמילואים.
בושה, לא בבית ספרנו (וגם לא בין הדפים). 



אינטימי מי?

"כי אם גן העדן הזה אפשרי, הרי זה בדיוק משום שאנחנו לא זה של זה בשום דבר, אנחנו אך ורק נאהבים." 

ככלל, סקס כאן הוא אמצעי וגם מטרה. מן נסיון ליצור יחסים מיניים ללא אינטימיות שנידון לכישלון מיידי וברור כמובן.
ממפגש למפגש, האינטימיות/לא אינטימיות, היא שד קטן שמקבל צורה ברורה.


ואחרי הכל נשארה לי בקשה קטנה.
בפעם הבאה, בואו ניתן למקריות להפגיש (במקרה כמובן), אנשים שהם מעט פחות מושלמים גופנית.

מחכה לתיאורי בטן לידות מדולדלת, לדלילות כללית, לאיברים גבריים ממוצעים (כי את המפותחים מהממוצע כבר פגשנו, ספרותית וגם לא). יחד עם האחרונים, אולי נוותר גם על דמות האישה הפנומנלית, שמסוגלת להכיל בשמחה את ה"מעל הממוצעים" שבגברים.
בואו לרגע (ואולי פעם אחת תספיק), נחווה את מיניות המקומטים, השמנמנים, נמוכי הקומה, המאפירים ואלה שמעולם לא נחשבו יפות (גם לא בעיני עצמן), הדהויות משמש וחיי היום יום, שיכולות בקלות ללכת לאיבוד בקהל.
לא, ברור שלא מדובר בנו עצמנו, אנחנו רק רוצים להציץ לאחרים (מיד ניגשת לבדוק את האיפור ולאתר קרם נגד קמטים).

" 'אז מתחת למראה עקרת הבית והמורה העגמומית והשחוקה קצת, את בעצם אחוזת כל השדים והרוחות?' ". מדוייק להפליא.

" 'אז חוץ ממראה האינטלקטואל התיכוניסט שלך, הילד טובי-מפונקי שאוהב לזיין, אתה מסוגל לממש בבשר, עם הזין העומד שלך, את הזעם של כל השדים והרוחות?' ".  כן, זה הגיוני.


היה לנו טוב יחד,
בהחלט מעל הממוצע...

ימי אהבה / דריה מעוז

שתי דמויות נשיות יש כאן וגבר אחד מרכזי (כמעט אחד אלוהינו).
אבל בואו נחזור לנשים, כי 
הן שונות מאוד, אבל מעניינות באותה מידה.

האחת אשת מקצוע מצליחה ועניינית שלא מרבה להישען על סביבתה, השנייה כבויה בעל כורחה, שבטוחה כי אין לה מה להציע לעולם הנאור, או בכלל.
אחת פחות מטופחת, השנייה שיא האופנה, שדיור ושאנל מככבים במלתחתה.
ועד לרגע זה לא ברור לי את חברתה של מי מהן הייתי מעדיפה..

האחד אגב, הוא גבר מרטיט, מפחיד, בטוח בעצמו ואינטליגנטי להפתיע, שבאופן עקרוני, מעורר את הצורך להשתמש כנגדו בכל ההגנות.


ללא ספוילר מיותר נגיד שזה סיפור טוב על משולש אהבה מתבקש ומיותר, כשזוג מגיע לבקש את שרותיה של מטפלת זוגית. מכאן ועד שלום בית, הדרך ארוכה ואפילו אבודה לפעמים. 

"הוא כמו עכביש - יטווה את קוריו לאט ובסבלנות עד שתילכדי בהם."

של מי ירוק יותר?

ואם דיברנו על דמויות הנשים,
כגרושה מחפשת קשר, היא נתקלת בכל התלאות שכבר נפלנו בהן, כשעוד היינו רווקות. נאלצת לברור מתוך היצע גברי נמוך עד להגעיל, בעל סטנדרטים של שוק בשר, בואכה מצפונו החסר של סוחר סוסים ממוצע.
שנקנא בה? היא פנוייה...

כנשואה, היא "חיה טוב", בבית שמכבד את בעליו, מתחזקת ארון בגדים רב רושם ומשלמת על רמת חייה במחיר כבודה העצמי ושפיות דעתה המוטלת בספק.
שנרצה להיות בדיוק כמוה? היא עטופה ועשירה...

אישה היא אישה
(או, מזה כבר לא נברח)

"הוא נשכב לידה, מסוכך עם ידו על עיניו, לא חושב להמשיך בכלל, ולו רק בשבילה. והיא מביטה בו - כרס קטנה שעירה, ירכיו לבנות וצרות כמו של ילד, ולבה נמלא רחמים."
כן , זו אמינות מרגיזה במיטבה.
שמישהי תקום ותסביר לי למה אנחנו נמלאות רחמים? איפה הכפתור הזה? ומה עושים כדי לשבש את פעולתו? (רצוי מהר).

"לא היא לא צריכה אף אחד, ממילא אף אחד גם לא נתן לה שום דבר מעולם."

זה סיפור נשי על אהבה, זוגיות וכמיהה נשית שלרוב מעבירה את כולנו על דעתנו, דמויות/קוראות ובאופן כללי, כל מי שניחנה בכרומוזומי XX.

סגנון הזוועה הנשית הנהדרת הזו (באמת נהדרת), מתאים לעקרון הדלתות המסתובבות, כשהזבל של אחת הוא בסוף, בואו נודה, גם הזבל של השנייה.


השפה מצוינת, הסגנון נהדר, הכתיבה משתמשת בגוף שלישי איכותי והסיפור מורט עצבים באופן נורא עד נפלא.
זה הזמן לקרוא ולהתבחבש (כן, זו המילה) בכל האם והאיך של חיי הזוגיות של כולנו.


"אולי זו הייתה שירת הברבור שלה, היא חושבת עתה, הפעם האחרונה בחיים שחשה נחשקת, רצויה, מחוזרת." 

תשתדלו לשמוח אם אתם לא שם... ולקרוא כמובן.


עושה כרצונו / אסתי וינשטיין


"תמיד הייתי דסי.
בכל מקום קראו לי דסי.
בבית דסי, מול חברות דסי, במשפחה המורחבת דסי, רק המורות הקפדניות בבית הספר קראו לי הדסה.
אבל בעלי, כמו כל חסידי גור, קרא לי בשם 'בואי רגע' או 'תגידי'.
"



זה סיפור מתיש בפשטותו, על חיים שגדלים ומתקיימים כאן, ממש מעבר לפינה, בעולם אחר. מתוקף היותו מייצג קהילה סגורההוא עמוס איסורים, פחדים ו'הפחדות קולקטיביות' שמטרתן לשמר את הקיים ואת פעם.

"מי יכול לשלוט במחשבות שלך?"
"הפחד. הפחד שולט במחשבות של מי שנמצא בתוך חברה שבה אסור ליחיד לבחור, להחליט ואפילו להבין דברים בדרך ייחודית משלו..."

איך אוכלים זה?
הסיפור מתחיל בתיאור חיים בקהילה חרדית לוחצת (וכבר פגשנו ספרים כאלה בעבר). הוא מתגלגל אל התפתחות עלילתית מרחיקת לכת בתחום האישי, המשפחתי ואפילו המיני (ללא ספויילר מיוחד).

כאן גיליתי שמנקודת מבטי החילונית-מתירנית, הטקסט הזה לוקה בחוסר אמינות ואולי אפילו לא מהזן הקל.
אלא שלא מדובר בעולם שלי וחשוב לזכור כי בין העולם החרדי לשלי, קיים קשר מועט, אם בכלל. בהתאם, הפעם, בכל מה שקשור באמינות, אני מנמיכה ציפיות.

האישה 
(והמרחק מהכיור)

כשזהוא מרתיח, הוא עושה כאן עבודה טובה (ולא מדובר בקומקום התה).  מדובר במעמדה הנחות, המופחת מתוך כוונה, של כל אישה באשר היא וגם אם כאישה/ילדה, גידלה שמונה ילדים או יותר).

" 'המין היפה' הוא הגדיר אותנו.
מעניין, אצלנו בחסידות אנחנו 'המין הפחות חשוב', אצלו כחילוני אנחנו 'המין היפה'. איזה הבדל!
"
" 'מבחינתי, אפשר לשתות לחיים', אמרתי לאבא ולאמא במטבח, 'הבחור חמוד. הוא לא ממש חכם, אבל הוא בסדר'.
'אפשר לחשוב שאת הכי חכמה בעולם!' פסק אבא וסיכם: 'אז מבחינתנו זה סגור!' 
".

התמימות מאיתנו ו...


במסר חד וברור משרטטת אסתי וינשטיין ז"ל את העולם החרדי, כמקבץ של חוקים, תקנות, מגוון 'עשה ואל תעשה' ופחד מתמיד (שכבר ציינתי). לכל פעולה שכר או עונש והגמול נמדד אל מול יישות שופטת עילאית, אבל גם באמצעות העין הקולקטיבית של הסביבה באשר היא.

מתאורים מיניים מעורפלים, תמימים וחסרי ייחוד, מתפתח כאן סיפור שעלול להפוך ורודות, גם את לחייו של קורא ארוטיקה ותיק. העיסוק, התכנון ובעיקר הביצוע, בהחלט יכולים להקשות על אלו מבין הקוראים שביטנם וקיבתם רכות (עלי אני מודה, זה פחות השפיע, וזה כנראה לא אומר הרבה). נראה כי גם גורמים מנוסים עד מאוד בתחום, לא חוו את מגוון  (ועומק) החוויות שעוברות הדמויות כאן, מה שמחזיר אותנו לשאלת האמינות.
 כשמשלבים בקריאת הטקסט, את זכרון הטרגדיה שהיא מהותו, מתחזקת ההכרה בעולם מקביל לעולמנו וגם החווייה מקשה על העברת ביקורת על איכותו המוטלת בספק (והנה בכל זאת, הטלתי כזו).


כסיפור עלילתי, "עושה כרצונו" מעניין וחושף עולם פחות מוכר.
אבל הוא עמוס במידע לא רלוונטי, כתוב ומתואר ילדותי משהו וגם 'קולות' מבוגרים, מופיעים בו תמימים וחסרי הבנה סביבתית.
נותר רק להניח שמדובר בתופעה שמקורה בחסר התפתחותי /סביבתי כל שהוא.

בהתאם, ניתן להסיק שהפקת "עושה כרצונו" לאחר טרגדיה משפחתית, נובעת בעיקר מהצורך בהנצחה ומהרבה געגועים.


" 'הוא בנאדם כל כך עדין, כנראה לא מתנהג כמו חילוני טיפוסי', ציינתי לעצמי את העובדה המפתיעה הזאת, כי מבחינתי יש שתי אופציות: חרדי צדיק וחילוני רשע."

אחרי הכל, "עושה כרצונו" הוא טקסט ילדותי, סובייקטיבי שלו היה מתקיים בכל מסגרת אחרת, היינו כולנו מרימים גבה על סגנונו, כמו גם על דברים נוספים.
בסגנון לא רהוט ורחוק מספרותי, הוא מספק את יצר המציצנות של כולנו ומקביל לעמידה בעיניים פקוחות מול אסון של אחר, ללא היכולת להפנות מבט.

אלכס / פייר למטר


היא נחטפה...
"איזה קסם של בחורה."
ובטח תרצו לדעת אם היא מתה בסוף.

רגע, חכו עם השאלה, כי זה עוד לא ברור וזה לא העניין.
המוות הוא סוף, מוות הוא נקודה, אין אחריו הרבה ואם הגעת אליו, 'מצטערים אדוני, כבר לא נשאר לנו על מה לספר' (וגם זה בערבון מוגבל).

כי לפני שיגיע המוות (ואולי גם אחריו) עוד נצטרך להחליט על מי לסמוך מי ובמי להאמין כאן.


"במובן מסוים, אלכס מתה עכשיו. היא מרגישה דברים בריחוק רב, כאילו עמדה מחוץ לגופה. אולי זאת הסיבה שהיא מוצאת בתוכה את הכוח לשאול: 'מה אתה...רוצה?' ".


הביאו אלי את האחראי!

כי לא ממש ברור לי מי הוא מי? למי 'מגיע'? ומי ישאר כאן אחרון?

"היא צוחקת מהבכי שלה מפני שאינה יודעת עוד אם היא מאושרת להיות בחיים או אומללה להיות אלכס."

הספר הזה הוא מקבילה לא רעה (גם אם חלקית) ל"את" של קפנס.
עם דמויות עגולות, מפחידות והזויות, שפה טובה ותיאורים מדוייקים חסרי רגש.
יש לו גם את אותה נטייה להשאיר אותך חסר אויר ומוכה תדהמה. אלא שכאן הוא עושה את אותו תרגיל, יותר מפעם אחת.
הרגשתי קצת כמו אוגר על גלגל משחק, או אקרובט הקשור מהצד הלא נכון, הצד שמשאיר למישהו אחר את השליטה.

אישיות להחלפה

כן, כמעט והחלפתי אישיות תוך כדי קריאה, כי במסגרת החוויה זכיתי בין היתר לכאב בטן לחוץ, מתוך אמונה באחד ושנאה לאחד שהתחלפה עם הדפים.
מצאתי את עצמי אובדת עצות (או בדרך לאישפוז אולי?).



זעזוע של תיאור

השפה טובה (כבר אמרתי) והיא משמשת כאן לתיאורים גרפיים על גבול המזעזעים (קיים סיכוי טוב שרכי בטן יחשבו שכבר מזמן עברנו את הגבול).
מדובר בתיאורים פיזיים מרחיקי לכת ומדוייקים, כמו הוראות בימאי בתסריט מצטיין.
בקיצור, ראו הוזהרתם, קחו את זה כמו שזה, מדובר בחלק מהחוויה.

אז עם מי לעזאזל אני אמורה להזדהות?!

"היא ייחלה לישועה, אבל זוכה לייסורים".

כן, בדיעבד, היו רמזים. פוזרו פרורי 'עמי ותמי' כל הדרך אל משרד החקירות. 
מודה שאת חלקם ראיתי ומחלקם גם בחרתי להתעלם (כי מה זה כבר כמה פרורים?).

"נו האמת, האמת... מי יודע מה אמת ומה לא אמת, פקד! מה שחשוב לנו זה לא האמת אלא הצדק, נכון?"

לכאוב, לפחד ולקרוא באור מלא.

זאת אני, איווה / גלית דהן קרליבך

כשסופרים סופרים גם שעות חיים, חתכים מדממים ומדינות לרוב.

יצא לכם לאהוב בלי סיבה?
כמו לפגוש מישהו לראשונה ופשוט לרצות לאהוב, לקוות שתסמפט אותו באמת ובלי הסבר הגיוני, נראה לעין (או אחר).

זו התחושה שעטפה אותי כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה.
הוא הרגיש כמו סוד קטן, ביני, לבין סופרת, לבין דמות ראשית/עיקרית/מרכזית/כמעט יחידה כאן.


מדובר בדמות likable, שנורא מתחשק להבין, לחבק ולעטוף אותה ואת מוזרויותיה הרבות. עם אנמיה כרונית, אישיות נמנעת וצמחונות שלא מבחירה, היא  מרגישה כמו חברה מוזרה מעט, שהלכה אתך כברת דרך, גם אם לא תמיד ברור לך איפה החיבור (ואיך לעזאזל הוא מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן?).

היא סופרת, במסע גילוי עצמי שמתרחש באיווה, ארצות הברית. לוקחת חלק ב"תוכנית כתיבה בינלאומית", בה כל סופר מייצג מדינה (ונראה כי ישראל יצאה השנה בעייתית משהו). יחד עם ריקוד מטאפורי של צעד קדימה ושניים אחורה (במקרה הטוב) עם נציג פלסטין בארוע, היא מייחסת לכל דמות את שם המדינה אותה היא מייצגת ובהתאם מקבעת את אופיה.

יש כאן שפה טובה עד בוחנת גבולות בביטויים כמו...
"הכספיתיות", כן המושג ברור אם כי לא קיים בעליל.


"אני מאדשת את פני", גם אני, אבל זה לא בעברית. 


"הוא מקסימן רציני" שזו בהחלט לא שפה טהורה, אבל בינינו, אנחנו מכירים כאלה, או בעיקר מכירות.


"שפתי מזוררות", שזה תכלס, להתעטש, אבל פחות מתאים כביטוי לשפתיים ועוד. 


והנה קבלתם מבחר ביטויים שלא נחים תחת הגדרת עברית תקנית, אבל זה לא מונע מהם  להיות נעימים, מבהירי עמדה וכאלה שיוצרים אוירה כמעט ביתית, כמו שיחה עם חברה טובה שמשבשת מילים בצחוק ובכוונה. מודה בפניכם שהפעם נהניתי מהשיבוש.

אלמנט ייחודי נוסף כאן הוא יכולת האבחנה של הדמות הראשית (של הסופרת).
"הוא מדבר אנגלית, והכתוביות שרצות לי במוח זועקות לי 'השפלה', כי להתעללות יש שפה אחת."

"...כמו שאר המצרכים בחנות גם הם 'ללא'. ללא פרבנים. ללא אלומיניום. ללא גלוטן. ללא שמרים. ללא סוכר. ללא תחליפי סוכר. מי שיש לו שפע מוכרח לבחור באין."

"באנגלית הניטרלית אין לי שום דרך לדעת אם מדובר בגבר או באישה. הגורל אוהב להיות מחופש. אליהו הנביא שמשלים מניין. גברת זקנה שמנסה למכור תפוחים אדומים. הרמס מחופש לרועה צאן. הייתי צריכה לדעת. ככה אבא עזב את אמא - מישהי התקשרה אליו בטעות. הגורל משתדל להיות אגבי כדי שלא יתפסו אותו אחר כך וישליכו אותו לכלא."

תוסיפו לתובנות התמחות בהרס עצמי ואובססיה קלה עד כבדה שהולך ומחמירה ככל שמתקדמים לעבר עמוד 54 (הוא עמודו האחרון של הרומן) ותקבלו בליל ספרותי יוצא דופן, שלרגעים גם גרם לי לרצות את מותי. אבל עוד יותר מזה, רציתי להמשיך לקרוא.

מוזר, מיוחד, מעניין זה כאן.

אף מילה על אהבה / חנה גולדברג

ככל הנראה, מדובר ב'אי שפיות על רקע מונוגמי', כשזוגיות ארוכת שנים מהסוג הטוב, היציב, חם, מוכר ותומך עד שיעמום, מביאה אותך אל גבולותיה וגבולותיך. 
כשבמהלך נסיעה לחו"ל, את מגלה שכל דמוי גברבר באשר הוא, (כולל ברמן תאילנדי ודימוי של מטוס ממריא) מעוררים בך את יצריך. 
תכניסו לאותה רשימה גם רוח ערב בנגקוקית לוהטת, ונסכים שלא רק גברברים פועלים כאן כאפרודיזיאק.

כי הרי גם אם חנה גולדברג לא הייתה מתארת מצב שכזה, ברור לכולנו שיש סיכוי טוב שהוא קיים. ולאור העובדה שהיא מצליחה לבחוש בתיאור כל-כך חי, כל-כך טוב, מן הראוי שנקשיב לה לרגע.

-"תגידי אז מה עדיף? למות משעמום או משברון לב?"

-"ומה עם למות מבדידות?"

-"כן, סליחה ששכחתי את האופציה המדליקה הזאת."


הסיפור הזה עבר דרכי כמו נסיעה חפוזה לבירת תאילנד העוקצנית, הרעבה, זו שסוחטת מתוכך את הבושה ומובילה אותך ישר אל קצות הטירוף שלך.
כי זה קצת כמו לצפות במסע טירוף והיזנות (יש מילה כזו?, עכשיו יש) של (איה) יאפית מיינסטרימית 
משועממת ומשעממת, שמבינה שהחיים זה עכשיו, זה מה יש ואולי לא יהיה יותר.

"...ובכלל אני שונאת ששואלים אותי 'מה שלומכם', כאילו שזה שאורי תקוע לי בחיים כבר איזה מיליון שנה הופך את שנינו לאיזו ישות הומוגנית אחת."

הספר קצר, אבל ארוך במידה. רחב יריעה, אבל בדיוק במידה הנעימה. בוטה, אבל כזה שרק רציתי ממנו עוד.
כמו לשמוע סיפורי זוועה מחברה ולפעמים, קצת כמו לנהל שיחה קטנה עד עמוקה, עם עצמך.


"הקול שלי נשמע לי מוזר. מין קול מזויף של מישהי, שמנסה להסתיר את זה שהיא מתה ומנסה להישמע רגועה ומאושרת."

זה ספר חובה, שיפחיד תוך כדי, כל אישה בשנות הארבעים לחייה שכבר היתה, חוותה, רצתה, עדיין רוצה ולפעמים מרגישה כמו ילדה.
הוא טוב, על גבול הגאוני והוא מכאן.
אבל מתאים בעצם לכל אחד ובעיקר לכל אחת (בגילאים הרלוונטיים) בעולם.


"נישואין זה דבר נהדר לאנשים שמסוגלים לחיות חיים ללא תשוקה."

ככלל, לקרוא על התמוטטות העצבים שבהחלט היתה יכולה לקרות לי, זה טוב, מעניין ואפילו משובח.
והסיכוי הקטן שחוויות של אחרים ימנעו ממני בדיוק את אותה התמוטטות, הוא סיבה טובה נוספת לקריאה.


"בגיל עשרים ושלוש עדיין הייתי מספיק מטומטמת בשביל לשבת מולה ולחלום, שגם לי תהיה פעם אהבה כזאת כמו שיש לה, שקטה וגם פרועה, מרגיעה ומלאת תשוקה. והאמנתי שגבר יכול להיות גם החבר הכי טוב וגם מאהב מסעיר."

לקרוא בעיניים פקוחות, בטוחות ולחשוש גם.


טווס בחדר המדרגות / גלית דיסטל אטבריאן

כשהחיים הם מסע בנוזלי הזמן ואתה נשטף בזרם היום יום, אבל לאט. בדיוק במהירות שמאפשרת לראות את הפרטים, לנתח הכל ולא לפספס דבר מהדקות שלך ומהשעות של אחרים.

זה מתחיל כמו כתבה על עירת פיתוח, עם דמויות סטיגמטיות, סיפור חיים פתלתל ושפת רחוב תואמת (בפועל, הוא מתרחש ברמת גן). ממשיך עם רוח חיה, חוכמת חיים ותובנות עשירות שמציצות מבין השורות.

"אישה, אם אין לה את הכבוד שלה, אין לה כלום, אישה צריכה לדעת להחזיק את השמחה שלה בבטן יפה-יפה כדי שהשמחה לא תהפוך בסוף לצער, גברים צריכים לצוד, לא לקבל על מגש, מי מת."

"טווס בחדר המדרגות", מספק סיפור קטן-גדול על שלושה אחים, כולל הצרות, המכות (שכמעט) לא רואים, ילדות, חיים עלובים, פגיעות, כעסים, ואהבה שלא נראית כמו אהבה (כזו שזר לא יבין).
העבר כאן עולה על ההווה (ועל כל דימיון כמובן), הטראומות בונות ומובילות חיים, יוצרות ומשמרות שפה משפחתית יחודית.

בבטן הרכה

לא, זה לא ספר לבעלי שכזו. יש כאן טירוף, גילוי עריות, איבוד עצמי, עיבוד עצמי ואיבוד שליטה קולקטיבי.

"מה חשוב? מי יודע מה חשוב כשכל מה שחשוב נדרס ונרמס פעם אחר פעם, דור אחר דור."

קשה להודות שאהבתי את הדמויות, אבל אהבתי את רובן. הן מופרעות, חולות, חכמות ומעניינות, עד שאי אפשר אלא לשבת בפה פעור אל מול טירוף והיגיון ולהציץ לשכנים.
קצת כמו לראות כתבה על "משפחה קשת יום" ועוד יום, ועוד... להבדיל עצמך מהדמויות, לשמוח בגורלך (לא משנה מהו) וגם להתאהב בהן קצת. 

"רחמים עצמיים על היעדר אהבה הם רק רעב בגלגול אחר...".

את זה במיוחד

בלי לספר יותר מדי, בעמוד 252 (תצורה דיגיטלית, תחת האפליקציה 'עברית') מופיעה סצנה שאהבתי במיוחד.

"אנחנו מסתובבים עכשיו, מסתובבים כמו מחוגה, ידי פרושות לצדדים, שמורות על מרחק בטוח בין שניהם, כמו נדנדה אנושית שבצדה האחד יושב המשורר היתום ובצדה השני הלוחמת שתמיד מפסידה...".

ולמרות שהקטע האחרון בודאי נשמע מטאפורי, הוא תיאור מדויק של דמויות ארציות, כולל החיספוס המתבקש ופגיעה ישירה בבטן הרכה.

"אי אפשר לסבול בני אדם כשהם נמצאים, אבל מאיזושהי סיבה כשהם הולכים, ההיעדר שלהם מעיק כמעט כמו הנוכחות שלהם."

"אני רוצה שתבוא חללית גדולה- גדולה ותיקח אותי רחוק- רחוק מכאן, אני לא שייכת למשפחת בני האדם, לא סובלת את המשפחה הזאת."

בכוונה גדולה אני לא מספרת כאן הרבה, אלא מתארת תחושות שנשארו בי, בקווים כלליים בלבד. כי 'טווס בחדר המדרגות', מגיש סיפור קטן שהוא גדול בהרבה מסך עמודיו. מסוג הספרים שנשארים.

"ככה זה נראה כשמרפים, ככה זה נראה כשהשפיות מפנה את מקומה לשיגעון, אני נבהלת...".

תקראו (ותשמחו שזה לא אתם).



מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים / מרי אן שייפר ואנני בארוז

זה מתחיל במכתבים, כשסופרת הנמצאת בעיצומו של מסע חתימות לרגל צאת סיפרה החדש, משתפת בקורותיה את חברה המוציא לאור (אחכ היא ממשיכה ומשתפת בערך את כל השכונה).

מדובר במן רומן טרום תקופת המיילים של ימינו, המעביר באמצעות מכתבים קרעים, קרעים של סיפור.
הכל נבנה ומתבהר 
לאט וזה יפה, איכותי ומיוחד מאוד.

"הכל שבור כל כך...: הכבישים, הבניינים, האנשים. בעיקר האנשים."

יש משהו ייחודי בתיאור תקופת מלחמת העולם השנייה באנגליה, כשהומור שחור ומתנשא בסגנון אנגלי ממלא את הדפים (וכמה שזה נעים...).

הסיפור איטי, אבל מדויק. והדמויות נבנות באופן מעניין עד מרגש.
מדובר בריבוי דמויות, אבל מעניינות, מלאות ומובהקות, שיחד בונות תמונה של כפר קטן (בעצם אי) ששרד את תקופת המלחמה, בקושי שמהול בהרבה חוכמה.

עם הספר

"אני אוהבת לבקר בחנויות ספרים ולפגוש את המוכרים - מוכרי ספרים הם זן מיוחד. שום אדם שפוי לא יהפוך למוכר ספרים למען המשכורת, ושום אדם שפוי לא ירצה להיות הבעלים של חנות כזו - שולי הרווח צרים מדי. לכן, זו חייבת להיות אהבת הקריאה והקוראים שמניעה אותם - יחד עם זכות הראשונים על הספרים החדשים."


זה סיפור על אוהבי ספרים, מפי אוהבי ספרים (והנה עוד סיבה בגללה התחברתי ליצירה).


"רבים כל כך מהאנשים שנכנסים לחנות ספרים אינם יודעים מה הם מחפשים - הם רוצים להסתכל סביב בתקווה שייתקלו בספר שימצא חן בעיניהם. ואז, כיוון שהם נבונים מספיק שלא לסמוך על השבחים שעל הכריכה, הם שואלים את המוכר...".


על גברים

"גברים בספרים מעניינים יותר מאשר בחיים האמתיים." טוב, אה...

יש כאן (גם) סיפור אהבה, אבל הוא לא המרכז אלא המניע של הסיפור. חלקו מתוק, רובו מציאותי עד כאב ובין לבין הוא גם מהסוג המעלה חיוך לעתים. לא מדובר בספר רומנטי במהותו, אלא בכזה שמתאר רקע היסטורי וחיי כפר עשירים עד מצחיקים.

"אני מניחה שאפשר לומר שיש לי מחזר, אבל עדיין לא הספקתי להתרגל אליו. הוא מקסים ביותר ומרעיף עלי ארוחות משובחות, אבל לפעמים נראה שאני מעדיפה מחזרים בספרים ולא בחיים האמיתיים. כמה נורא, מפגר, פחדני ומעוות אם יתברר שזו האמת."


על הומור

"השאלות שלך בנודע לאדון עדינות מאוד, נפתלות מאוד, כמעט כמו לחטוף מכה בראש ממחבט...".

"אני מנסה בכל כוחי להיזכר בעקרונות גידול הילדים של הורי, אבל בהיותי הילדה שאותה גידלו קשה לסמוך על כושר השיפוט שלי".

זה היה איכותי, זה היה קטן ובהחלט נהניתי כאן.

ואם תזכרו משפט אחד מהספר הקצר הזה (174 עמודים), דאגו שזה יהיה "הדיבוק הזה של כבוד עצמי עלול להרוס לאדם את החיים".



לשנוא את אדם קונור / אלה מייז

הייתי במצוקה. מצוקת עצבים רגעית, כשחברות המליצו לי לקרוא על אדם קונור. לקרוא עליו, או לפחות לשנוא.
כי אם לשנוא את העולם, למה לא לשנוא את אדם קונור?

ולמרות שהוא שטוח כמו נערה טרום גיל ההתבגרות המיוחל, הוא גם חמוד לרוב ובאותה מידה ועונה בדיוק 
על דרישות הבסיס במצבם הרגיש של עצביי המעורערים.

כי אין שם שום דבר שלא ראינו כבר, אבל מה שיש, נחמד עד מתקבל על הדעת (וזה כנראה לא מעט).

הדמות הראשית, נשית, עצבנית ומעצבנת. היא אוהבת בסתר ושונאת בקול רם ובאופן כללי גסת רוח (וגסה בכל קנה מידה אחר), מציאותית ונהדרת (בעיקר כי אין בה שום דבר מתוק). 
הגבר בסיפור (וזה לא ספויילר שקוראים לו אדם קונור) חתיך עד מאוד כמובן, רב שרירים, חסר יומרות ומצוייד היטב (כי לא נוכל להימלט מסטיגמות בסיסיות).

שאר הדמויות נופלות לסגנון ההוליוודי המתקתק ופחות הצלחתי לפתח חיבה אליהן.


למה בנות למה?

לאורך הספר כולו הדמות הראשית פונה לקוראים (שזה כשלעצמו מחדל ספרותי לטעמי), אבל על מנת להגדיל את הזוועה היא פונה אך ורק לבנות שבינינו. 
בואו נגיד שזה מנמיך את הטקסט ואת כולנו, אבל משדר משהו מאוד חברי, פשוט וארצי שמתאים לטקסט הנ"ל, אז שיהיה...


שפה עליונה/שפה תחתונה

היו כאן משפטים רבים שלא הפרידו באופן מובהק בין המשוחחים.  כאלה שגורמים לך לחזור ולקרוא על מנת להבין מי מהדוברים אמר את המשפט האחרון, רק כדי לגלות שאפשר לקרוא את הדיאלוג משני הכיוונים. מדובר בתופעה שכמובן לא תרמה נחת לעצביי הרופפים, אבל עברנו את זה יחד, הם ואני.

קבלו את העובדה ששיערה של הגיבורה מוגדר פעם קצר ופעם ארוך, עד הכתפיים ואסוף לקוקו (בניגוד לשיער קצר), תוסיפו לזה תרגום נמוך עד יצירתי, מהסוג הממציא מילים שלא קיימות בשפה העברית (אליעזר בן יהודה מודה לכם ממקום משכבו) ותקבלו חווייה מפוקפקת משהו בכל הקשור בשפה ובאמינות לפחות.
כי "להינמס" זה לא בעברית (או בשום שפה אחרת כנראה) ו"הפשיל" הוא פועל שאין קשר בינו ובין ראש אנושי, או אחר.

היו עוד, ואם לא על שום דבר אחר, נסו לאהוב אותי על שמנעתי אותם מכם.

באופן עקרוני, זה סיפור בסיסי שלא מחדש דבר. כזה שכבר קראנו יותר מפעם אחת ובעוונותינו סביר שעוד נקרא.
מכאן גם הסקירה הקצרה (יחסית). פשוט כי אין עוד מה לכתוב או להגיד.


"או שהולכים בגדול, או שהולכים הביתה, מה?" מודה שבחרתי באפשרות הראשונה... זו כנראה לא טעות, אבל גם לא חוויתי כאן עודפים קשים של התלהבות.

גן המכתבים / אליסון ריצ׳מן



נראה כי אליסון ריצ׳מן לקחה על עצמה להציף אותנו במקרים ודמויות מתקופת מלחמת העולם השניה. 
מתוך כך, כשאר ספריה, גם זה עוסק באותה תקופה ממש. בהתאם משורבב הנאציזם בין השורות ובתוכן.

המוסיקה מתווה כאן דרך חיים, היא כפתור ההצתה והיא המדמה את פעילות הלב של הגיבורים ובעצם, גם את אלה של הסיפור.

היא, נגנית צ'לו בעלת כישרון מבריק ליצירת מוסיקה באשר היא, בת למשפחת מוזיקאים בורגנית.
הוא, צעיר מהפכן, בעליה של חנות ספרים קטנה שבנה והקים בעשר אצבעותיו.
יחד, הם דואגים לגורל איטליה שלהם ועושים ככל יכולתם על מנת לשמור ולהציל אותה מידי הגרמנים הנאצים, הקרבים אל גבולותיה.


"כולנו חיים בתוך כלובים... הדרך היחידה לשרוד היא למצוא דרך להשתחל בין הסורגים".

יש פה פשיזם איטלקי (טרום נאציזם), מחתרת, פחד, נערות בנות טובים שמסתבכות בעולם זר, מוסיקה (כבר הזכרתי) ואהבה בקצוות.


החמור שאני

אז כן, אני מבינה בקדנצות, פרטיטורות, אקורדים, שלושה ברצף באורך של חצי, שניים ברצף באורך מלא, שלשות, חמשות ואוקטבות, כמו שחמור מבין בסלט פירות (ככה סבתא שלי היתה אומרת).
לכן כנראה, לא ברור לי למה הדיוט מתואר כאן כמי שללא השכלה מוזיקלית או אחרת, מצליח להבין מה שמדברים אליו בתחום זה (ואפילו להסביר).

קחו בחשבון שאני, הייתי חייבת להעיר ולכתוב את זה, כי זה הציק.
אתם, מוזמנים להתעלם מההערה, כי במקרה זה היא אומנם תמוהה, אבל לא מזיקה לרצף הקריאה או בכלל.


זהו רומן בגוון היסטורי שכמו רבים אחרים, מלא בתאורים מעניינים עד מעייפים מעט. היו בו קטעים שאהבתי מאוד וכאלה שחיכיתי שיעברו. אבל גם האחרונים לא גרמו לי לרפרף בגסות מעל שורות פחות מרטיטות לב.


גשש ובלש גם

חלק ניכר מהסיפור (ובלי ספוילרים מיותרים), קשור בצורך בהעברת צפנים בתקופת מלחמה. זאת באמצעות קטעי נגינה שמשולבים בהם תווים שאינם חלק מהיצירה המקורית ומייצגים את פרטי ההודעה עפ"י קוד הצופן, עד כאן נגיד וזה הגיוני. אלא שעל מנת להעביר את המידע, חייב הנגן לפגוש את קולט התוכן פנים אל פנים. כאן נשאלת השאלה, אם הם נפגשים בחדר ריק בדירה פרטית, מדוע לא פשוט להעביר את המסר מילולית? למה יש צורך לנגן אותו למוות?
מודה שלא הבנתי.

מצד שני, אינני מגדולי האומה בכל מה שקשור בבילוש והגנה, אז נניח.


Soft Spot

"היא לא רצתה שיצטט מ'הנסיך הקטן'. הם צעירים מדי לאהבה שהיא מעבר לטווח ראייה או מגע".

לאורך הספר הזה, חוזרת ומוזכרת דמותו של הנסיך הקטן מספרו של א. דה סנט אכזופרי, שמלווה את הדמויות
ומשום שמדובר בספר ובדמות בלתי נשכחת, שמלווים גם אותי באהבה גדולה מגיל נעורים ועד היום, חייכתי לי בנגיעות.


על הספר "הנסיך הקטן" - "זה מין מדריך", היא אומרת ומרגישה גוש חונק את גרונה כאילו בלעה אבן, "להישרדות אחרי אובדן ושיברון לב".


חשוב להדגיש כי טביעת היד של אליסון ריצ'מן מורגשת כאן מאוד וכמי שקראה שלושה מספריה שתורגמו לעברית, אני חייבת לעצמי להיפרד ממנה ולו עד שהיא תמציא עצמה מחדש, או עד שאני, אצליח לגדל סבלנות אל סיפורים שדומים עד מאוד (בסגנונם), לכאלה שכבר קראתי.

ככלל, בואו נסכים ש"גן המכתבים" בנוי כמו הרי איטליה אותם הוא מיטיב לתאר. צעיר, רענן ומבטיח (למטה) בהתחלה, קרירי ויבש מעט ככול שמטפסים וחוזר אל עמק חמים, נעים (ורומנטי להפליא), לקראת סוף הטיול.


כי כמו בקונצרט טוב, היו עליות, היו גם ירידות חדות והיה גן של מכתבים.

"עופי, עופי כנף מחשבת, אלי ארץ הרים לא נושבת", מה שזה לא אומר, יצא משפט חביב, ממש כמו הספר הזה.

היה נחמד, אבל די.