"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

נערת יום הולדת / פנלופה דאגלס

קיוויתי לספר מרענן, כזה שיחדש לי וישאיר אותי עירנית ומעוניינת.
במקום זה, זכיתי בקלישאות לרוב ובספר שהכריח אותי להשתמש במצבורים סודיים של סבלנות נדירה.

הכל, פשוט כי עד שלב מאוחר מאוד, לא קורה שם שום דבר שדרש ממני להישאר ערה.
מעל חמישים אחוזים מהספר הזה, מספקים המתנה למשהו רומנטי עד אימה, שאולי (ואולי לא) יקרה בעתיד.
כל כך הרבה "כמעט", שכמעט ונטשתי בטרם עת.


בסוף (או לקראתו), העלילה מתעוררת לחיים ואז מתעייפת חזרה אל הבנאלי/הנוטה למיותר.


החלטיות היא שם המשחק

גיבורים חסרי יכולת להחליט, אני אוהבת פחות וכן, לא, כן, אולי, לא וכו', לא מספקים דמויות ספרותיות איכותיות (ובואו נסכים שבדמויות בסיסיות אין לי באמת צורך ולהשתעמם, אני יכולה גם לבד, בבית. בשביל זה לא קוראים ספר).


טיפת מציאות,
או גברים, הם גברים, הם...

כמו בהרבה ספרים מהזן הפחות איכותי, הדמויות כאן לא בוגרות מספיק. בהתאם, הן לא מדברות, לא מלבנות בעיות, ומייצרות עמודים על גבי עמודים של ספקולציות שהיו נפתרות תוך דקה בעולמם של אנשים בוגרים (מהסוג שיודע לשבת, לדבר יחד ולפתור מחלוקות).
יודעי דבר קוראים לזה forced drama.


מצד שני, המסקנה המתבקשת מהספר הזה, היא שגברים נוטים להישאר ילדותיים, בכל גיל בו נבחן את יכולות התקשורת שלהם ותמיד יתקשו לדבר, להסביר ולהגיע להבנות בשיחה פשוטה.


אז אולי הספר הזה בכל זאת נוגע במציאות.


מי האחראי/ת?

באגף התרגום נראה שהעבודה שנעשתה כאן פחות מקצועית מהמצופה וסביר כי עריכה איכותית (או סתם מקצועית) היתה משפרת גם את עבודת התרגום הנוטה לבינוניות.

"כששפתיו מתרסקות על שפתיי", 
"פיו מתרסק שוב על שלי." חזרנו לאתר ההתרסקות הבנאלי.

"האישה הזו יכולה לזרום עם כל עלבון." "אשתי עומדת להיות מישהי שיבוא לי עליה..." עברית זה לא, שפת בלאכס לעומת זאת...



"שיושבות בשולחן". מעדיפה לא להגיב על זה (ולא לערבב עברית עם 'לא עברית' לתפארת).

"ממששת עם ידי" עם מה עוד אפשר למשש?

"זה לא היה כמו שאמי עזבה." אני רוצה לקוות שסתם נפל הכ' והכוונה ל"כשאמי". אחרת, מצב התרגום כאן עצוב, עצוב.


"מוציאה כוס מהארון, מהדקת אותה אל מתקן המים.." איך מהדקים כוס? (מישהו התכוון ל'מצמידה'?).

"כל המקום המזורגג הזה הוא בסכנת שריפה שרק ממתינה לקרות." אז כן, אני מכירה את המשפט באנגלית (מינוס ה"מזורגג" המיותר כמובן), אבל זו לא אנגלית (מצד שני זו כנראה גם לא ממש עברית).


אחרי הכל, נראה שגם המקור לא שואף למדליה בתחום ההגיון


"לפתע הוא תופס את אחורי ומרים אותי, מכריח את רגליי לעטוף את מותניו. הוא מצמיד אותי אל הקיר, מציץ עלי ומניד בראשו. "את לא הולכת לשום מקום". ואז הוא מתקרב שוב...". לאן הוא הלך? יש יותר קרוב מזה? "העור שלו בצבע ירוק כהה", כי סתם 'ירוק'/'חיוור', זה לא אמין?

"אני מנתק את הטלפון לפני שיש לי הזדמנות לחשוב על זה עוד, או גרוע מכך, לשקול מחדש."


בקיצור, הרוב בינוני עד שטוח ומזל שלא כך הדברים כשמתארים את השרירים הנדושים של הגיבור, או את מותניה הצרים עד אימה של הגיבורה.
על זה שהוא רב קעקועים והיא בלונדינית שופעת, תחסכו ממני את הצורך לדבר.


אה, ובמילה 'נדוש' השתמשתי כבר?

בתו של מלך הביצה / קארן דיון

היא שרדה את התופת כשגדלה בביצה עם אביה ואמה, שנחטפה לחסותו בהיותה נערה. וכל הוויתה, נצר לאותה נערה חטופה ולגבר אגרסיבי, מתעתע, ממוצא שמחובר לטבע ומגלה נטיות סוציופתיות.

"פסיכופתים כמו אבא שלי ניחנים לא פעם בקסם אישי רב."


הוא מגדל אותה כמרכז עולמו (כל עוד העולם מובנה על ידו) והם מתקיימים יחד בתוך ביצה טובענית (תרתי משמע), רחוק מציויליזציה.

זה סיפור שאם נחפש בו ממש, נמצא קרעים מסיפורי הזוועות על נערות שנחטפו ללא סימן והתגלו נטושות בביקתה מרוחקת, אוחזות תינוק, או יותר.


"גם אם נדמה לנו שהיינו נאבקים כמו חתולי בר, רוב הסיכויים שהיינו נכנעים, וככל הנראה בשלב מוקדם מאוד.כשהנסיבות הן כאלה שככל שנאבקים כך נענשים בחומרה, לא נדרש זמן רב ללמוד שמוטב לעשות בדיוק את מה שדורשים ממך. זו לא תסמונת שטוקהולם; פסיכולוגים קוראים לזה חוסר אונים נרכש."

במקרה זה, קשה להבין אם מדובר בסיפור אמיתי, אבל הוא ריאליסטי, חזק ולא מתנחמד, לכל הפחות. כי מעבר לעלילה הזויה עד קורעת לב, יש כאן דמויות שמתפתחות, הבנה מרתקת של חוקי הטבע (שכנראה לא תהיה לי לעולם) ונחישות יוצאת דופן (שגם אותה, אני בספק אם אסגל לעצמי, אי פעם).
אבל יותר מהכל, יש כאן שילוב של הווה מלחיץ עם עבר מקומם, מסעיר ועולה על כל דמיון.

"זאת היתה הפעם הראשונה מני רבות שברחתי. ובמובן מסוים אפשר לומר שמאז לא הפסקתי לברוח."


מציאות מעוותת

"הייתי צופה בו פרק זמן ממושך אחרי שמצאתי אותו, ומדמיינת איך זה יהיה לירות בו במקום בעץ שלידו. איך ארגיש אם אהרוג את אבא. מה אמא תגיד שכשתגלה שעכשיו אני ראש המשפחה."

לא מדובר בספר קל לבליעה והדמויות בו רחוקות מלהיות רכות ונעימות.
למרות זאת, באופן מפתיע משהו, קל עד מאוד להזדהות איתן, מכל כיוון שלא נסתכל.


הפסיכולוגיה כאן מרתקת, אבל לא תמצאו אותי מגדירה את 'בתו של מלך הביצה', ספר מתח פסיכולוגי.
כי למרות שפסיכולוגיית החטיפה, הישרדות והחיים המנותקים, השאירו אותי עירנית עד מאד, 
המתח ברובו, לא נגע בי. 

"דברים רעים קורים. מטוסים מתרסקים, רכבות יורדות מהפסים, אנשים מתים בשיטפונות וברעידות אדמה ובסופות טורנדו. הרוכבים על אופנועי שלג מאבדים את דרכם. כלבים נורים. ילדות נחטפות."

בכל מקרה, היה מעניין עד מרתק לרוב.

אחכה לך במוזיאון / אן יאנגסון

מדובר בפרוזה במבנה מכתבים, שתואמים להפליא את הקשר האיטי המתפתח בין הדמויות.
הכל בסגנון 'אתה תשלח מכתב'.... 'אני אשלח בעקבותיך' ולאט (ממש לאט) אולי נבנה משהו אנושי.


סיפור המסגרת מתאר אישה בריטית כבת שישים, שלמרות שהיא עצמה עדיין לא היסטורית, היסטוריה משום מה מרגשת אותה עד אין קץ, ומלווה אותה בחייה שנים רבות.
סוגייה (היסטורית, איך לא?) מסויימת, מביאה אותה להתכתב עם אוצר מוזיאון מדנמרק, בו מוצג שריד אדם מתקופת הברזל, שמעורר את דמיונה.

מפה לשם, רצף מכתבים ביניהם עובר מעיסוק היסטורי, לעיסוק בטבע האדם, חברות ואהבה מתוך כך.
היא נשואה, הוא אלמן ולא תמצאו ביניהם רומן רומנטי מהזן הנוזלי (או בכלל).
אבל תוכלו להתערבב בחברות לחיים מתוך הבנה עמוקה, וקשר מהסוג שקצת קשה להסביר (ואולי גם לא צריך).


"אני לא יודעת אם אתה מתחיל לכתוב כמוני. אין לי מושג איך אני כותבת. המילים פשוט נשפכות אל הדף. כשאני קוראת את המילים שבהן אתה משיב לי, הן נשמעות כמוך, מזמרות לצלילי מנגינה שהפכה מוכרת לי, ומתוך כך מנחמת."

בתוך סיפור המסגרת מצויים כאן סיפורים קטנים-גדולים, פרורי חיים, הורות, זוגיות וכל מה שתעלו על הדעת כמעט.
זה עושה את המפגש מעניין מעט, אבל גם מתיש, רב נושאי וכזה שדורש לפעמים לדפדף קדימה אל הסיפור הטרחני הבא. 

אבל...

אז כן, "אחכה לך במוזיאון" לוקה בצורך טרחני מעט להסביר, לתאר ולהעריך (ולהאריך גם), כולל עיסוק בפרטים קטנים, עד בלתי חשובים בעליל. מתוך כך, הרגשתי לעתים שאני (קצת כמו הדמויות), חופרת בטקסט ומשתדלת לחשוף בדרכי, את החיבור האנושי, המעניין והחם (אך הדל משהו) שבין הדמויות.


עדינות בלתי נתפסת

יש כאן משהו עדין, מסתפק במועט ושמח בחלקו (לרוב), כשנוצת פסיון שנשלחה מרחוק, משמחת אדם בחייו השיגרתיים עד יבשושיים.
קראתי, ראיתי, הבנתי ולצערי, אפילו משהו מכל זה, לא נגע בי ממש (ואולי אני פשוט צינית מהמקובל).

לרוב אני נחושה בדעותי, אבל כאן הצלחתי להתבלבל.
אז בואו נבהיר ונסייג, שבחווייה שלי, התוכן כאן, לעתים מעניין עד מסתורי ולעתים יבש וחצצי.
מה שבטוח, התרגום איכותי, כיאה וכמצופה מבית ההוצאה.


בינתיים, מצטערת, עברתי לנמנם לי בשנת החורף, אולי אחזור באביב.
אל תחכו לי במוזיאון.

יום השנה האחרון / ליאן מוריארטי


תעלומה.
הספר הזה הוא תעלומה שמחזיקה מים, מחזיקה סיפור והכי הכי, ה
חזיקה את הסקרנות שלי עירנית, ממש עד סופו (אחרי הכל, לא מדובר במשימה הקלה ביקום).



הוא מתובל בתבלינים משפחתיים מתוקים, מרים ואולי כאלה שהחמיצו עם השנים. ממש כמו המיתולוגיה המשפחתית שנבנתה לפני כשבעים שנה וראש המשפחה דואגים לשמר באדיקות.
יש שם ריח ים וניחות כפרי ואיזה טעם אוסטרלי מגוון שתמיד נעים איתו (בדיוק כמו בספרים האחרים של מוריארטי).

מי אמר 'סבתא' ולא קיבל?

ליאן מוריארטי היא שם דבר לספרים נשיים, שנעים בין אוסטרליה המזדקנת, לפולנייה הקטנה וגם כאן, כמו בספריה הקודמים, הדמויות הן בעיקר נשים (הגברים תפאורה) שרובן הזכירו לי את סבתי הפולנייה בתצורה זו או אחרת.

"אם הגב היה כואב לה ככה כשהיתה בת עשרים היא היתה נתקפת היסטריה ודורשת משככי כאבים ותה למיטה, אבל התברר לה שבגיל שמונים פלוס איש לא מופתע במיוחד שכואב לך. את אולי חושבת שזה יוצא דופן, אבל את היחידה." 


למי קראת פולניה?

ושלא תבינו לא נכון, תמיד נעים להיזכר. אני רק מציינת עובדה, כדי שתדעו לאן נושבת הרוח. כי אחרי הכל, מדובר בסיפור חמים, נעים, עם ריח של מרק עוף ופולקה בגוון מכובס (ואחרי שחווינו תחושות שונות ומשונות על עוף לבנבן, או קרפיון ממולא חבוש גזר, נוכל להתקדם).

"אין פלא שכואב לך, אין פלא שאת מתה. את זקנה. זה מה שאמור לקרות. לא אכפת לנו שאת שוכחת שאת זקנה. אנחנו יודעים שאת זקנה."


משפחתולוגיה אדירה

יש כאן הרבה דמויות, כולן מתגלות עגולות, מלאות ונעימות לליטוף.
הסיפור משפחתי, מתחיל קורע לב וממשיך עוד יותר.

"יש משהו כל כך לא מכובד בלהיות רווקה כשאת נושקת לארבעים. זה כבר לא זוהר או משעשע..."

כי מה יותר קורע לב מרווקה מזדקנת שמעוניינת בילדים, בדודה עתיקה עם בעיות שליטה (מהסוג שמהן בוודאות סבל גם נפוליאון) וביניהן סלט משפחתי, כמו שרק שבט רב דורי מסוגל להפיק (וכמה כיף, כשכל האושר המשפחתי הזה, נמצא אצל מישהו אחר).




עבודה טובה... לרוב

הכתיבה טובה כתמיד והתרגום סביר פלוס, למעט מספר 'נפילות' של עברית/לא עברית בסגנון "סופי יושבת בנוחות רבה בספה", שחזרו מספר פעמים וחבל (ושמישהו יסביר למתרגמת שזה לא נשמע טוב).

מי חכם של אמא?

כיאה לספר משפחתי/סבתאי, יש כאן מגוון משפטים  טבולים בחוכמת חיים והרבה הומור מהזן העצמי וגם על אחרים (כי "אין שמחה כמו שימחה לעד" כבר אמרו לפני).

"אנשים יחשבו שזה מוגזם או איטלקי, אם תתחילי ליילל על זקנה שמתה. את אמורה להגיד דברים כמו 'נו טוב, היו ל החיים ארוכים וטובים.' "

התחממתי בו ולמרות שלא מדובר בספר מופת, הוא עשה לי טוב וכמו שיחה עם זקנה חכמה, יחזור אלי ועוד יצוץ ברגעי מפתח.

אני בטוחה.

אתגר / אורי עידן

וואו, אני מתקשה לדבר.
ואם הצלחתי, מן הסתם יצא לי בליל של מילים סמי-ספרותיות, אם בכלל, שמנסות להסביר סיפור פשוט עד רדוד באמצעים לא אמצעים (קצת כמו הספר הזה).

יש כאן חיבור ילדותי, נוסח גילאי העשרה המוקדמים, שנוטה להסביר מדי ולתאר פחות, את הסיטואציות המשמימות שנבחרו.

מי אני? מי אתה?

פגשתי כאן דיסאונאנס בלתי אפשרי, בין התנשאות ספרותית (כזו המסבירה דברים שאין צורך להסביר) ובין סיפור נמוך עד מתיש, מזן ספרות הנוער, בואכה חיבור מבית הספר היסודי (כזה שמיוחס לכיתות הנמוכות). 
אותה התנשאות שביצבצה מבין השורות, ליוותה אותי לאורך הקריאה, תוך שהיא גורמת לי לתהות למה.
למה זה כתוב ככה?
למה נבחר הטקסט המיותר?
והאם הדמויות הפלקטיות והנושא הסקסיסטי, הם הומאז' לסרט פורנוגרפי מתחילת שנות השמונים (אולי שבעים?).


כי יסלח לי הכותב ושאר המשקיעים בספר המדובר, לכל אורכו חיכיתי שאשת עסקים מצליחה תפתח את הדלת (עטופה חלוק חושפני למחצה), לאינסטלטור שישאל בחיוך מסתורי וקול רב משמעות, 'במה צריך לטפל כאן'?.

הרי ממש כמו בפורנו קלאסי, גם כאן העלילה/לא עלילה המיותרת, ממלאת חורים ומלאת חורים בעצמה ואין לה עיגון מינימלי במציאות.

מי כאן מבולבל (כי אין ספק שהמישלב...)

יש כאן שילוב של שפה שמנסה להיות 'ספרותית' עם שפת רחוב שבין מילואים והתנשאות הומוריסטית קלה.

" 'שלום הילה, מה קורה, שנים שלא ראיתי אותך' אמרה אורית משנכנסה לסירה. זה אמנם לא היה שנים, אבל מזמן לא נפגשו.
אורית היתה עדיין במדים, נראה שבאה ישר מהבסיס לכאן. לאחר שהחליפה מספר מילים עם אבישי, ירדה להחליף בגדים
."


בואו נחזור, נחזור, נחזור

יש כאן תופעה לא ספרותית בעליל שברמת הכתיבה, אמורה לטעמי, להתפוגג סביב גיל עשר.

"הוא גר לבד במרינה הרצליה. אף פעם לא הבינה איך הוא לא מת משעמום לחיות ככה לבד על יאכטה במרינה." רגע, איפה הוא גר?

"חלק גדול מפגישות אלו יתקיים בחו"ל.
היא זכרה שעופר היה נוסע מדי פעם לחו"ל לפגישות עם לקוחות אולם כשחשבה על התפקיד, הייתה עסוקה מדי בחששות שלה ממערכת היחסים העדינה עם שאר עובדי החברה שלא חשבה על כך שהתפקיד ידרוש ממנה נסיעות לחו"ל פעם או פעמיים בשנה. זה נשמע לה דווקא נחמד, ליסוע לחו"ל על חשבון העבודה. זה הזכיר לה איך רועי צפה את זה אתמול שהיא תצטרך ליסוע לחו"ל.
" לאן תיסע? אה, לחו"ל.

" 'אתם רוצים לצאת לים?'
היא ידעה שאבא שלה מנצל כל הזדמנות לצאת לים.
אבישי הסתכל על הילה, כאילו שואל האם היא רוצה לצאת לים.
'בסדר, נצא לים' אמרה הילה
." והכל באותה פיסקה (נישבעת!).

וכאן אני חייבת לעצור ולשתף בדקה אישית נוסטלגית.
כבת לשייט ובעליה של יאכטה,  היו שעות הפנאי המשפחתי שלי מלאות באותה חוויית "לצאת לים", המתוארת לרוב ומדי, בספר הזה.

אז, עכשיו, כשאף אחד לא יכול לשכנע אותי שמדובר בסלנג ימי מהסוג שאני לא מכירה (כי אני מכירה, הו הו הו מכירה!), נוכל להתקדם.
"לצאת לים", הוא ביטוי מוכר ושגור בפי שייטים וצאצאיהם לרוב.
לצאת לים, לצאת לים, לצאת לים, זו כבר סתם התבטאות לא ספרותית נבובה.


להשתמש למטרות כתיבה, במגוון ביטויי סלנג ימי, זו שוב אותה התנשאות שבה עסקנו כבר, או סתם חוסר מודעות ספרותית/סביבתית.

שטוח כמו בת שבע

"עוד מעט תגיע אורית הבת שלי, אני בטוח שלה יהיו עוד הארות" הילה הכירה את אורית, טייסת מסוקים בחיל האויר. היא העריכה אותה כאישה חזקה שהתמודדה עם לא מעט בקריירה שלה."

"שלום הילה, מה קורה, שנים לא ראיתי אותך אמרה אורית משנכנסה לסירה.
זה אמנם לא היה שנים, אבל באמת מזמן לא נפגשו
."

אז, לא ככה כותבים (ולצערי במקרה הזה, ככה קוראים).
ואם הילה מכירה את אורית, איפה הקרבה המתבקשת בין שני אנשים המכירים במשותף אדם שלישי. למה צריך להגיד "אורית הבת שלי", כש"אורית", ממש כמו במציאות, זה מספיק לצורכי אמינות וכתיבה סבירה ברמתה.


אם תגיד מספיק פעמים 'אני לא', נאמין  שאתה כן

הסיפור כאן גובל בשטות וכל אמירה שנייה מכוונת את הדמות הראשית לטעון שהעולם סביבה שוביניסט.
אם פגשנו טייסת מסוקים, היא בוודאות יודעת דבר או שניים על שוביניסטים.
אם גיבורתנו ההזויה, שטוחה ומיותרת, מקבלת קידום לא הגיוני, כשמישהו מעובדי החברה יאיר את עובד היותו קידום לא הגיוני, הוא יחשב כ"שוביניסט", עוד לפני שיצא מהמשרד הממוזג.
בקיצור, מעייף ירוד (שלא לומר רדוד), סקסיסטי ומיותר, כבר כתבתי? (אז הנה קבלו שוב!).

ואחרי הכל, חכמים ממני כבר השתמשו בביטוי "הפוסל, במומו פוסל".

אני אכתוב ואתם, אתם כבר תבלעו

אז לא, אין לי שום עניין לקרוא ספר שלא השקיעו בו את המינימום, על מנת שניתן יהיה לקרוא לו 'ספרות בסיסית'. הוא יבש, מתיש ובעיקר התקשתי להבין למה אני ממשיכה?
אז הפסקתי.


תראו! ניצלתי!
(מנפנפת בגאווה ממקומי בגלגל ההצלה).

תעשו לי טובה / גייל פארנט

כן, באמת תעשו לי טובה.
או אולי תעשי לי טובה ותחסכי ממני ספר שהוא גיבוב מעייף של מה שקראתי קודם מבית אותו יוצר.

כי הדמות האידישאית סטייל, שמקטרת כאן על העולם, חמושה בחוסר הבנה בסיסי, על מגבלות המין הגברי ועמוסה בחוסר יכולתו של המין הנשי, פשוט לשתוק. מעבר לכל אלה, היא מעייפת, כל כך מעייפת.



אוי, די, תמשיכו

מכירים את זה שסטנדאפיסט עומד מולכם ופותח ב"מכירים את זה ש..."? ואם הוא לא היה חוזר על עצמו תוך שימוש באותו טריק בפעם המיליון, עוד היתם עלולים לצאת משועשעים מהארוע? כך גם כאן.
ציניות היא כוח, היא הכל והיא לפעמים אהבת נפשי.
אבל אפילו ציניות זכאית למינונים מדוייקים במיוחד, על מנת להחשב נעימה ומבדחת.
כשכל משפט שני נע בין ציניות לצורך פשוט עד דבילי, להצחיק על חשבון מישהו (ולרוב על חשבון הדמות הראשית), אפילו אני מתחילה להתנמנם.


מתברר שממש כמו ב"שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק" (ספר לח מתרבות יהודית יללנית), גם כאן, כשהגיבורה היא ברברה שלא מדגישה את יהדותה ברבים, הנטייה הדביקה נשמרת ושורדת בשמחה מיותרת (ללא הבדל דת, גזע ועם חיבור ישיר למין).


זה צער בעלי חיים, אפשר די?

היא מייללת, מבכה את גורלה נטול הילדים, מחפשת ניו יורקר ממוצע שיעזור לה לטפל בבעיותיה ומתמודדת עם דעותיה הארכאיות של אמה (ממש כמו כל אחת אחרת).
ואם היא מנסה לשכנע אותי שהיא מתירנית מסביבתה, כי הגדילה לקנות חזייה חושפת פטמות ותחתונים פתוחי מפשעה, הרי שהפוסל במומו פוסל (ואצלי בעיקר נוזל, האיי קיו ואיתו מקורות החשיבה העצמאית).

אפשר היה גם ליחס את ה

איך לא ראיתי את זה?

כל כך דומים שני הספרים מאותו בית יוצר, שככל הנראה הגדיל מישהו להזהיר, בדמות כריכה דומה עד דומה מאוד.
אולי כמו קוד סודי שלא פתרתי, הייתי אמורה לשים לב ולהיזהר, כי האפשרות שמישהו חשב שזה יפה ונחמד לייצר כריכות דומות עד גועל, תוך רצון עקר ליצר סידרת זוועתונים, פשוט קשה מנשוא.

I Did It... Not

מיותר לציין כי העובדה שאני עדיין כותבת ועדיין בקיאה מספיק בנפלאות השפה העברית, מאותתות שלא הצלחתי לסיים את "תעשו לי טובה" של גייל פארנט.
הייתי עסוקה ב"לעשות טובה לעצמי" ולשמור על מקורותיי המוחיים, שלמים וכשירים למען הספרים הבאים.

קורה...

הבעל של שתינו / גריר הנדריקס ושרה פקנאן

בואו נתחיל בשאלה המתבקשת שמהותה 'למה אני עושה את זה לעצמי?'
כי הספר הזה הוא סוג של עינוי מתמשך, שחלקו אגב, מהזן הנעים שתפגשו.

הוא מעלה ומוריד, מעורר סקרנות וחלקו העמיד בסכנה קיומית את המניקור שעשיתי הבוקר (חלק אחר הביא לנימנום קל).
נהנתי ממנו לעתים, אבל היו גם מקרים בהם הייתי מוותרת על יחסינו בשמחה.


לא ניפגשנו כבר?

כן, לצערי, הדמויות ברובן הזכירו לי כאלה שפגשתי בעבר והתפקידים שמילאו התאימו לכמה מספרי המתח הפסיכולוגי ששרדתי בחיי.

כי גם כאן, יש גברים שמגיעים כמו רוח אביב חמימה וסוחפת וכשהם הולכים, את מרגישה כמו ניצולה יחידה מסופת הוריקן טרופית, שירדה זה עתה מהעץ עליו טיפסה, כדי לנסות ולהבין, לאן סחפו אותה הגלים.

וגם כאן נמצא נשים, שלמרות שהן חכמות וחזקות, בסתר ליבן (ואולי לא רק שם), יעדיפו גבר שתלטן ומתנשא שיגרום להן להרגיש נסיכה נהדרת, או חסרת זכות קיום (תלוי בתאריך ובמצב הרוח כמובן).


"אין מי שמכיר כמוני את בעלי לשעבר. הייתי צריכה לזכור שגם הוא מכיר אותי."

אחרי הכל, מדובר בסיפור מתח פסיכולוגי/קלאסי/רומנטי, שסממנים ממנו ניתן למצוא ב'מאחוריה עיניה' של שרה פינבורו, ב'מאחורי הדלת' של ב.א.פאריס ובאחרים שעל אותו מדף נושאי.


ויש לי מה להגיד

תתפלאו.
כי 'הבעל של שתינו', נכתב בידי שתי כותבות שיצרו יחד ספר לא אחיד, עם עליות ומורדות לא רק ברמת המתח, אלא גם ברמת העניין שהוא מספק בקריאתו.
היו קטעים בהם התקשיתי לנשום, לעומת כאלה בהם התקשיתי להחזיק את העפעפים במצבם המורם.

ריבוי 'אוי-אוי-אוי', גרם לי לעתים להתעייף מגיבורה אומללה-מרצונה-החופשי, ובהחלט הייתי מעדיפה לפגוש במקומה, מישהי שעומדת על שלה בגאון.
אבל, אולי אז לא היה לנו ספר מתח כהילכתו והרי בזה מדובר כאן, לפחות ברמת הניסיון.



הסוף של הסוף (ושלנו)

אם קיוויתי לסוף שישאיר אותי נטולת דופק או עם כזה מהיר במיוחד, לצערי, זה לא קרה.
כתחליף לא מוצלח, קבלתי סוף שנובע מרצון ספרותי להסביר עוד משהו על דמות פחות רלוונטית, כדי 'לסגור יפה' את הקצוות ואולי אפילו יפה מדי.

סוף פתוח יותר, או כזה ש'הופך את הבטן', היה משאיר אותי עם פרידה נעימה יותר מ'הבעל של שתינו' ועם בירכת 'והעיקר שהוא לא בעלי'.


מהומה רבה על לא.. מה?

אם מישהו יצעק עלי, ייקמט, יקרע, ישליך דפים ואז ידרוש ממני לאסוף אותם, בעודי על הברכיים, אני מבטיחה להשתולל. פחות מתקבל על הדעת שאתכופף נרעדת ובוכייה ואאסוף את הקרעים, כמעשה גיבורת 'הבעל של שתינו'.
כי לאורך חלקים ניכרים בספר הזה תהיתי מה היה קורה אם... אם היא היתה חכמה יותר, הגיונית הרבה יותר וחששנית פחות (גם כשלא היתה לה סיבה להיות). 

מבחינתי, אומללות מאוסה ומיותרת, פחות עובדת ברמת האמינות.
תראו לי נסיונות אמתיים להחלץ מסיטואציות איימים ואני שלכם (וממש מתחשק לי להוסיף 'לעולמים').



בעלי כנף והאכלת יד

'אני לא תוכי', אני חוזרת ומצהירה לעתים, ובהתאם, אין צורך לבצע בי האכלת יד. אני קוראת, מבינה ואין צורך לעזור לי בפעולה האחרונה.

למרות זאת, נראה כי כותבות 'הבעל של שתינו', העדיפו לחזור ולתאר שוב ושוב את אותן סצינות, במטרה לוודא שכולנו באותו עמוד, מטאפורית וגם לא, כנראה.
אז דעו לכם, שחזרות בסגנון "היא לא מודעת לנזק שעשיתי, לחורבן שיתחולל בגללי", "אין לה מושג מה עשיתי לה", מאוסות בעיני, מעייפות ובעיקר מיותרות.



נפלנו בעריכה/בתרגום
או שהגהה היא לחלשים

כן, זכינו כאן למגוון פנינים פחות איכותיות ברמת התרגום, עריכת התרגום וכמובן ההגהה, שהיתה אמורה לשלוף את אותן נפילות הזויות, מתוך הטקסט המדובר.

"מחשבות אובססיביות עוקבות אחרינו..." כן, זה בהחלט נשמע אובססיבי, אם כי לא מדויק ברמת יכולות המעקב של מחשבות.

"פיתחתי את אמצעי ההגנה הזה אצלי, וכשאני חשה שחשמל סטטי מטפס עלי, ראשי מתרומם מעצמו ומחפש זוג עיניים." עם כל הצער והשפה הלא איכותית, אני לא חושבת שככה עובד חשמל ואפילו זה הסטטי.

"עוד אף פעם לא ראיתי אותו בוכה" והמקסים מכולם "עכשיו אין לו שום סיבה לרסן את הדחף לפרק אותי", שנשמעים מלחיצים ברמת התוכן והעברית גם.
וכמו תמיד היו עוד, כולל מגוון טעויות כתיב, שהגהה איכותית היתה פותרת בקלות (כבר כתבתי).



ובנימה אישית

"ריצ'רד טיפל יפה בחפציו ובה."

זו לא הפעם הראשונה בה סופר/ת משדך/ת גבר רב נימוסים ושתלטן, עם אישה נהדרת, שמאבדת עצמה תחת שליטתו. כזו שמחוייבת עפ"י חוקי הבית לבשל את ארוחת הערב, ללבוש שימלה תוך כדי ולכבס כל מה שניקרה בדרכה והצורך לברוא את עצמה מבריקה ונוצצת כמו מתנה, מעביר אותה על דעתה וישירות אל חייק הבקבוק (וגרוע מכך).

אז רק ליתר בטחון, בפעם הבאה, אם תרצו לשאול אותי מה עם הכביסה, הכיור עמוס הכלים והרצפה שתשמח לשיפור תנאים, תדעו שאני נמנעת מעבודות הבית ופשוט נשמרת על נפשי.

"אינני מתייראת מסופות, שכן למדתי להוביל את ספינתי על פני המים."

אני קראתי אותו, אתם לא ממש חייבים.

איידהו / אמילי רסקוביץ'


בפה מלא אבק ערבות אמריקאיות, ושיער שהרגיש כזקוק לחפיפה פתאומית, קראתי את איידהו של אמילי רסקוביץ'.

מדובר בספר על נשים, או אולי על גבר אחד מרכזי ונשים סביבו.
אבל יותר מכל, זה ספר על התמודדות עם מה שזימנו לנו החיים והוא קשור בטרגדיה גדולה, באובדן בלתי נתפס ונסיון ארוך, ארוך, להבין מה קרה שם (על 'למה' בקושי מדובר, אם בכלל).

דמויות מלאות/משונות

"כל האהבה הזאת, כל הרגשות הללו, כל הכאב הזה, שאין להם אחיזה במציאות, כאוס עצום ונורא. אובדן דעתו הופך להנחת היסוד החדשה של חייו, והוא מרגיש, כבר עכשיו, את אובדן הדברים שהוא אוהב, מרגיש שהוא מנסה למצוא דרכים חדשות להיאחז בהם."

הוא  - איש עבודה, קשה-יום לעתים, שבחר בהר אחד מיוחד, על פני הערבות המישוריות, בארצות הברית של אמריקה, התאהב באישה, התאהב בהר, ויחד רקמו חיים.
אבל מתחת לפני השטח, רודפת אותו גנטיקה של שיכחה והרבה לפני שהיא ממלאת את חייו, ממלא אותם הפחד מפניה.

היא - זו שבנתה אתו חיים על ההר, וקרסה אל תוך מה שבנתה בהנפה מסוכנת אחת.
אחרי טרגדיה בלתי נתפסת, בסיטואציה בלתי נשלטת ככל הנראה, היא תבלה את חייה בהענשה עצמית מתבקשת.

"הייתי רוצה שתהרגו אותי. אבל אין לי שום זכות לקבל שוב אי פעם משהו שאני רוצה."


אישה נוספת, תתגלה כאן כממלאת המקום האולטימטיבית. זו שקושרת בין הקצוות ומעבירה את זמנה בנסיון להבין אחרים, לאהוב ולחמול על כולם.
"אני שונאת לראות את הקיץ נגמר, נדמה כאילו לא היה כאן מעולם...".

הדמויות עמוקות, רבות רבדים ועמוסות חיים פתלתלים (או שאולי אלו שוב, לרוב, הנשים). 

לאט אבל עמוק
(כי 'פחות אבל עוד כואב' פחות מתאים כאן, או אולי גם).

הסיפור נבנה לאט, עובר בין תקופות ודמויות ומשרטט חיים שלמים שעל פניו נראים אפורים, שטוחים ושטחיים.
אבל הם לא.

הם מלאי החלטות, תובנות וראייה אישית, ייחודית, של דמויות מפותחות.

מדובר בספר מיוחד שלא משך אותי בסיפור סוחף, מהסוג שיחכה לי בסוף היום ולפנות בוקר אמצא עצמי עדיין בתוכו. אבל הוא לחלוטין מאלה שנשארים ועוד  ימשיכו ללוות אותי (ואתכם).

תבואו אליו עם סבלנות.
לא כי הוא מתיש, אלא כי הוא ספר שנבנה לאט ואתם איתו. 
לוקח זמן לעכל אותו, על הדקויות שבו וחשוב לקחת את הזמן.

בשלב הזה נשאר לי לסכם.
אוף, כמה מסוכן להתאהב, כשאפילו זמן ושיכחה, הם לא התשובה הנכונה.

"שנאה, אהבה, הכל מתערבב יחד במרחב שבתוך הלחישה, כשלמילים אין עוד משמעות."

מיוחד ומצמרר לעתים, או רוב הזמן.

(סוף פתוח ורחב, רחב - למתקשים).

הצמה / לטיסיה קולומבני

פגשתי שלוש נשים, חזקות כמו שרק נשים יכולות להיות.
הן שונות זו מזו, מגיעות מעולמות שלכאורה, אין ביניהם קשר ומנהלות חיים שאין ביניהם דמיון, כמעט, וה'כמעט' הזה, הוא מרכז העניין.
כל השלוש הן נשים נורמטיביות לתקופתן ולאזור מחייתן, כולן חוות חיים לא קלים, ומתמודדות.
מתמודדות, שוב, כמו שרק נשים יודעות. 

כולן היו בנותיי

האחת, הודית קשת יום שנולדה למעמד נמוך עד לא קיים. היא מנהלת חיי משפחה ואמהות, בצל קאסטות ומעמדות שלא מאפשרים לה לבנות לבתה את העתיד עליו חלמה.
כמו לביאה אמיתית, היא נלחמת על חייה ועל הגשמת חיים אחרים לבני משפחתה.


השנייה, איטלקיה צעירה שנתונה כל כולה לפרנסת המשפחה. מנהלת עם אביה ובמקומו, את מפעל הפאות המשפחתי ונושאת באחריות גדולה. היא בחורה צעירה שגדלה בנאפולי וסביבת חייה המוגנת  מתפרקת שלב אחרי שלב.

ה
שלישית, אשת קריירה בריטית, נורמטיבית וסטיגמטית כאחד, שמגיעה להישגים מקצועיים מרשימים, אבל שוכחת את עצמה בדרך.
כשהגוף שלה מאותת על פרישה מהמירוץ ההישגי, היא מתחילה בתהליך החזרה אל עצמה.

אישה, היא אישה, היא מלכה

כן, כל אחת מהנשים כאן היא דמות יוצאת דופן בסגנונה.
זרקור על יכולות, כוח ובעיקר עוולות ששייכים לנשים בלבד, עושה רק טוב למין היפה. בעיקר, כי פתאום ברור עד כמה כבד המחיר, שמשלם המין הנשי. 


זה קורה בהודו הנכשלת - 

"היא מדברת במרירות על גורלן הארור של אלמנות במדינה. הן נחשבות מקוללות, אשמות בכך שלא הצליחו להחזיק בנשמת בעלן המנוח. לעתים מאשימים אותן שהטילו כישוף מחלה או מוות על בעליהן. אין להן זכות לביטוח אם הוא מת בתאונה, שום קצבה אם הוא נהרג במלחמה."

"כדי להעניש גברים בעלי חוב, אונסים את נשותיהם. גבר שנואף עם אישה נשואה נענש בכך שאונסים את אחיותיו. האונס הוא נשק רב עוצמה, נשק להשמדה המונית. יש המגדירים זאת מגפה."

באיטליה המסורתית -
"כאן הגברים דברנים, הם נהנים לדבר על עצמם. תפקיד הנשים הוא להאזין להם, או כפי שאמה הסבירה לה: להניח לגבר לזהור."


ואפילו בלונדון של המאה העשרים ואחת -
"היא הרגישה תלושה, קרועה, אבל לא היה לה עם מי לחלוק. היא קינאה אז בקלילות של בעלה, הקלילות הגברית הקסומה של אלה שככל הנראה לא ידעו רגשות אשמה מהם."

"עדיף לשקר, לבדות, לבלף, הכול, רק לא לדבר על זה שיש לך ילדים, שבמילים אחרות היו: שלשלאות, התקשרויות, אילוצים. הם היו מחסומים בפני הזמינות שלך, התפתחות הקריירה שלך."

בקפיצות גאוגרפיות, בשלושה סיפורים שונים, אותן נשים מוחלשות לומדות לשרוד.
מבחינתי, זהו סוד קיסמן וסוד קסמו העשיר של הספר הזה.


הכתיבה טובה, לעתים שטוחה מדי ורחוקה מלהיות מושלמת. בין היתר יש שם יובש ספרותי שהקשה על הקריאה (ואולי מטרתו היתה לשרטט מצב, להביע עמדה).
אבל, איך שלא נסתכל על זה, הנושא, הנושא וזוית הראייה, מכפרים, לטעמי, הכשלים.


תקראו, בעיקר אם אתם גברים
(אנחנו כבר יודעות מה נשים מסוגלות לעשות).

והלב הולך אחרון / מרגרט אטווד


מרגרט אטווד היא לטאה ספרותית (הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב).
אבל לא לטאה סטייל איגואנה שמזכירה את אבות אבותיה מימי הדינוזאורים העליזים.
אטווד היא לטאה בסגנון זיקית בצבעים זרחניים, כשבכל ספר היא זורחת בגוון אחר שמיוחד רק לה, וגם הספר הזה שיצא תחת ידיה, זורח באור שלא פגשתי בעבר.
כי כאן, נבנה עולם דומה-שונה, אבל יותר דומה, למוכר שלנו. עולם מפחיד שבקלות יכול היה להתקיים גם אצלנו.

"
הם התחילו ממקום כל כך טוב. לשניהם היו משרות."

נורמות וכל השאר
"יותר מדי נטולי זכות הצבעה מתגוררים במכוניות נטושות או במנהרות רכבת תחתית או אפילו בתעלות מים. יש מגפה של סמים ואלכוהול: אלכוהול ברמה התאבדותית וסמים מעלי שלפוחיות שיהרגו אותך בתוף פחות משנה. האין נעשה מושך יותר ויותר בעיני הצעירים ואפילו בעיני בני גיל העמידה, כי למה לשמור על ראש צלול כששום מידה של חשיבה הגיונית לא תוכל אפילו להתחיל לפתור את הבעיה? זו אפילו לא בעיה, זה מעבר לבעיה.  זה יותר התמוטטות בלתי נמנעת."

זה סיפור על זוג צעירים נורמטיביים, שהעולם הכלכלי לעס ובלע לאט, לאט (ולפעמים גם מהר). כחלק מתהליך ההתפוררות הכלכלי-ערכי שהם עוברים, הם הופכים מעובדים מן השורה במעמד הבינוני, לרעבים ללחם, כולל כל שלבי האומללות שבדרכם, בלי לפספס אחד לרפואה.

אח"כ תבוא הישועה, בדמות מערך חברתי חדש, כמו שרק אטווד יודעת לבנות. אבל כמתבקש, על כל קפסולה של טוב, נקבל כאן ספל שלם, חם עד מהביל, של רע ואולי רע מאוד.

"
ארבעים אחוז מזעזעים מהתושבים באזור הזה מובטלים, חמישים אחוז מהם מתחת לגיל עשרים וחמש. מתכון לקריסת מערכות: לאנרכיה, לכאוס, להשחתת רכוש, למה שיכונה מהפכה, שבפועל תהיה משמעותו ביזה וכנופיות ואילי מלחמה ואונס המוני, והשלטת טרור על החלשים וחסרי הישע."

איך יכולנו לדעת?
"הוא לא מסוגל להתנער מהתחושה שהמקום הזה הוא סוג כלשהו של תרמית פירמידה, ושמי שלא מבינים את זה הולכים להידפק. אבל אין סיבה גלויה לעין לתחושה הזאת. אולי הוא פשוט כפוי טובה מטבעו."

מדובר בדיסטופיה עם אלמנטים של מתח בסגנון פסיכולוגי. אבל אל תצפו לרגע, לפגוש כאן בשכפול של סיפורה של שפחה (או שכפול כל שהוא). מדובר בסיפור טרי על גבול הנוצץ, שנוטף בכל מגרעותיו של המין האנושי, ועוד כמה אם אפשר.
יש כאן הקצנה של עולמנו המוכר, עד הגבול בו יש צורך לבנות משהו אחר, חדש, שיספק את אותם צרכים שהעולם הקיים כבר לא...
הדמויות מלוכלכות, אנושיות, גסות ומשופשפות. הסביבה הופכת מגסה ושורטת, לחלקה ומצוחצחת, לפחות כלפי חוץ. ויצר האדם, הוא היחיד שמתחיל רע וממשיך רע לא פחות.

מה חשבת לעצמך?
"כמה גרוע המצב כשאת מסוגלת לחוש נוסטלגיה לתקופה שגרת במכונית שלך?".

כאן נמצא את כל נפלאות המין האנושי, הטוב, הרע, המכוער, היפה, הפחות, האכזר, יוצא הדופן ויכולתי להמשיך ולהמשיך.
כי כשרצח מתואר כעבודת טיהור, שיכפול גנטי מוצג כמועיל לפדופילים/נימפומניים ועוד, ואהבה מוחלפת בהליך כירורגי, כולנו פתאום מבקשים לחזור אחורה, אל ה-Low Tech המוכר שמתגלה פתאום כאהוב לא פחות.

"
יש לך ספקות שרמיין? שואל הקול הקטן בתוך ראשה.
מה פתאום, היא עונה. יש לי קינוח. עוגת שזיפים."

מודה, בשלב מסויים כבר לא חשבתי.
חייתי לי בלחץ שבין "אסימילציה" ל"פוזיטרון" (כשתקראו תבינו),
כי בדיוק כמו שאי שם בקנדה, ישבה הגב' אטווד ושיחקה בראשן של דמויותיה, היא שיחקה בשלי ממש כאן.

לא מדובר בספר נעים, אלא בכזה שמספק חוויה חזקה, טורדת מחשבה ומצפון. הוא יעורר אתכם לשאלות כדאיות ומוסר, ואולי אפילו יקשה עליכם קצת להסתכל בראי.

במידה וגיליתם שהמצפון שלכם לא בשימוש, סביר שתהנו ממנה קצת פחות, אבל רוב הסיכויים שהקשר עם הראי לא יפגם, בהתאם.

"
את רוצה שההחלטה תילקח ממך כך שלא תהיי אחראית לפעולות שלך? כפי שאת יודעת היטב, יש בזה משהו מפתה."
נשבעת שאין לי תשובה טובה על השאלה הזו.
עדיין מתלבטת.


My Pleasure, My Guilt או הפוך

כבר שאלו אותי מה אהבתי? ממה נהניתי? ולאילו ספרים אחזור ברגעי געגוע?
ולמרות שלרוב אני לא חוזרת אחורה, גם לי יש כמה ספרים בודדים ששמורה להם פינה חמה בליבי העקשן.


שנים, מאז שהפכתי לאמא, לא סיימתי לקרוא ולו ספר אחד.
קניתי ספרים ללא הכרה והם שכבו ליד המיטה בערימה מאשימה.
השקט בראש, לו הזדקקתי לטובת הקריאה, פשוט לא נמצא.


לפני כשנתיים, כשהצאצאית הקטנה פנתה בדרכה למעון, פצחתי ביחסים חמים עד מפתיעים עם מר גריי הנודע (ואל תגלו לאנסטסיה).
אח"כ נולדה הרשימה הבאה (והקיפודה...).

בגזרה הרומנטית / ארוטית...

חמישים גוונים של גילטי פלז'ר 
- כן, כריסטיאן גריי תמיד ישכב סקסי ונוזף, בראש הרשימה. 
בינינו, זה קשור בעובדה שנפגשנו כשהייתי בתולת הספרות הארוטית ואחרי הכל, שמור לו כבוד על שהחזיר אותי אל עולם הקריאה.
אז נכון, אנה נודניקית, מתישה והאלילה הפנימית שלה כמעט וגרמה לי לנהוג באלימות כלפיה, וכריסטיאן שמתחיל מסתורי ומושך, ממשיך כסרבן טיפולים עקשן, שלא לומר יללן (והרי אין tern off גדול מזה בגבר).
ולמרות הכל, אם אמרנו גילטי פלז'ר, נראה שמיסטר גריי לא יחמוק מהרשימה, ואף אחד לא יקח ממני את זכרונות סצינת הסקס הראשונה.

אהובים עלי במיוחד חילופי המיילים, שגרמו לי לחזור אליהם יותר מפעם אחת (והיד המעקצצת כמובן).



ג'יין יאנג הצעירה (כבר לא ילדה) - זה סיפור נשי, על נשים חזקות שנפלו וממשיכות לקום.
גיבורת הספר היא הומאז' מתוק למוניקה "I Did Not Have Sex With This Woman" לוינסקי.

היא צעירה, הוא פוליטיקאי ומשם הסיפור מסתבך כמו שרק אהבה, סקס, ערכי משפחה וטוב נו, אמריקאים יודעים לסבך עניינים.
יש כאן סיפור מרכזי מנקודות מבט שונות, כולן נשיות. מקסים, מקסים, פמיניסטי אמתי ואפילו בלי הצורך לשרוף חזיות.


** לסקירה
 https://misskipod.blogspot.com/2018/08/blog -post_93.html


סיפור אהבתם של ג'קסון וג'ייה - הוא ספר פחות מוכר של סילביה דיי (שהופק כסרט משום מה).
הדעות לגביו חלוקות, ועדיין הוא יזכר כאחד הספרים הבודדים שקראתי מספר פעמים.
כן, יש בו חלקי חוסר אמינות קטנים, ובעיות תקשורת בין הגיבורים, במקום קונפליקטים אמתיים (וחבל).

אבל יש בו משהו אמתי, מן שילוב של כריסטיאן בהיתהוות עם בטי המכוערת אולי.

אה, וגם הסרט חמוד מאוד.



ממזר שחצן ומצחיק - הוא אחד הספרים הבודדים, שתמיד יעלו לי חיוך על הפנים, וחילופי דברים תוך נסיעה על אופנוע תמיד יצחיקו אותי (ואפילו אם אני כבר מכירה את המשך הבדיחה).
אז נכון, הוא נוטה לאמינות גבולית, וגם כאן בעיות תקשורת בין דמויות, משרתות טוב מדי את התגלגלות העניינים. אבל הוא גם חם וקליל, למרות טישטוש המציאות, ואולי זה אפילו סוד קיסמו.
חוץ מזה, (ופה חייבים להודות), על תיש אפילפטי ומשוגע, אף אחד עוד לא הצליח להתעלות.


 נקודה רגישה תרתי משמע - הוא ספר ארוטי מתוק, עם  סיפור אהבה מהסרטים ודיאלוגים לחים. יש בו מגוון תאורים סמי-טיפוליים וסצינה אחת מיוחדת עד סוטה, שבעקבותיה, לעולם לא אסתכל שוב באותו אופן על בקבוק יין (ולא, אין בזה רע).
הוא איטי מדי בנקודות מסויימות ומהיר עד אימה באחרות, אבל הוא מתוק, רטוב והיי, תמיד ישארו לנו זכרונות מבית החולים.

** לסקירה
 https://misskipod.blogspot.com/2017/10/blog-post_20.html


ככלל, אני לא נוהגת לתת ציונים, וכוכבים לא מרחפים לי בין הטקסטים.
נשאר רק לכתוב שהחבורה כאן למעלה, עשתה לי נעים (בטוחה שיש עוד רבים ואולי עוד אעדכן בהמשך).