"יש לה אלגנטיות של קיפוד: מבחוץ היא מלאה קוצים, חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים, שהם יצורים קטנים, אדישים למראית עין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה."
אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי.

התעוררות וסיפורים אחרים / קייט שופן

זה טקסט משנת 1889, מה שאומר שהוא ראה הרבה יותר ממני ועדיין רלוונטי מתמיד. או אולי חזר להיות רלוונטי אחרי התקופה הפוריטנית בה נכתב.

ויש בה משהו, בעדינות הזו של המאה התשעה עשרה שמדייק סיטואציות, מעביר אותן דרך מסננת שיפוט של מושגים כמו מוסרי וראוי (במיוחד כשמושגים כאלה מיוחסים למין הנשי, או לתקשורת בין המינים, רחמנא לצלן).

המון חוכמת חיים מיוחסת כאן לאשה צעירה בת 28 בלבד, ומשום מה זה נקרא אמין, הגיוני ותואם תקופה.

המיוחד כאן הוא שלא מדובר בסופרת שכתבה על תקופה היסטורית, אלא על סופרת היסטורית, שכתבה על תקופתה וכמו סופרות גדולות ופמיניסטיות טרום זמנן, היא מגדילה לעשות בתאורי מקום, זמן אבל בעיקר בתאורי גוף ונשיות.
בעיני זה מקסים.


הספר הזה הרגיע בי משהו, יישר קווים קופצניים והשרה אוירת רוגע. קצת כמו להסתובב במוזיאון ותיק ולחזור אחורה לסיור בזמן אחר. 

לפני שניגשתי אל הספר ובניגוד למאפיין אותי, קראתי על הסופרת.
מדובר בדמות פמיניסטית מקדימת זמנה, שהיוותה השראה לדורות של נשים (ואולי של גברים גם).


אז נכון, הלכתי וחזרתי, כי כבת העולם המודרני הייתי חייבת קצת אקשן מתבקש.
ועדיין, נהניתי והרגשתי מספר תאים אפורים/יומיומיים/משועמים, שהתעוררו כאן לחיים.

שווה נסיון.

אלה ידי וזה העולם / מרגרט אטווד

כשאת מרגרט אטווד, את כנראה תמיד חייבת (לפחות קצת) להציק, או לבחון תדיר את גבולותיך ואת אלה של אחרים.
כי כמו בספרים אחרים של הכותבת המוכשרת, גם בזה המדובר כאן, יש עולמות חדשים, צביטות קטנות (וגדולות) ותחושה כללית של 'בואו, אני אנסה אתכם ונראה עד כמה תצליחו ללכת איתי'.
ואנחנו מצליחים, אוהוהו מצליחים.


זהו ספר שירים וכשנודע לי שהוא כזה עיקמתי פרצוף, אבל מיד צללתי אל הכתוב (כי שירה היא לרוב לא כוס התה שלי, אבל מרגרט, הו מרגרט היא כל הקנקן).

כבר בשיר הראשון נפגשנו, היא ואני, כמו שני תיישים על גשר שמנסים להכניע זה את זה. כעבוד שבע שורות קצרות, כשנשארתי פעורת פה ומחייכת, היא ניצחה.
המשפט היחיד שהסתנן לי לראש בסיום אותו שיר, עסק בעובדה ש'היא תמיד חייבת למשוך את החבל'.

כמו כל ספר שירים בסביבה, גם זה לא מחייב קריאה רציפה, אבל יש בו משהו מיוחד, שגם אלה בינינו שמתחלחלים מספר שירים, ימצאו בו עניין וחומר עשיר למחשבה.

לא את כל השירים אהבתי, או אהבתי באותה מידה.
לא כולם ישארו איתי וספק אם כולם הרעידו בי משהו באותה דרך, או בכלל.

מבחינתי, הספר הזה מומלץ לשליפה דיגיטלית בנקודות המתנה ושעמום, ברכבת, בואכה פקידת בנק עייפה או רגע לפני טיפול שיניים טורדני.
אתם יודעים, במקומות הכיפיים של החיים.

שיהיה בהצלחה!

סיפורה של ילדה יפה / רייצ'ל סיימון

'סיפורה של ילדה יפה' מפזר כבר מההתחלה גלים שמשכו אותי אחורה  בזמן. משהו בצבעים, בתמונות, באווירה הכללית וכן, כמובן גם אזכור  "דבילים", "אימבצילית בדרגה גבוהה" ,"בית הספר הממשלתי של פנסילבניה לחשוכי מרפא ולרפי שכל" " ,הכותנות הן לטובתם" והתבטאויות נוספות שמתארות תקופה חשוכה, גרמו לי להיזכר ב"הנשף" של אנה הופ  (סקירה בקישור).

אבל אם אצל אנה הופ, 'בית המשוגעים' הוא התפאורה המתבקשת שמלווה את העלילה מתחילתה ועד הסוף, ב'סיפורה של ילדה יפה' הוא רק ההתחלה.
ואגב, ממש כמו 'הנשף', גם ניחוח של 'פורסט גאמפ' המוכר והאהוב, רוחש כאן מאחורי הקלעים, כשהגיגים של "רפי -שכל", מתגלים כדבר הגאוני הבא.



מה היה לנו?

זה סיפור שמתגלגל על פני כארבעים שנה, מתקופת אמריקה הפרימיטיבית ועד אמריקה של ימינו שמשום מה, מצליחה להתנסח במושגים פרימיטיביים לא פחות.

נער חרש, שחובר לנערה איטית, יוצרים יחד סיפור All American טיפוסי כביכול, וחווים יחד אבל בעיקר בנפרד, תהפוכות גורל שמספיקות לשלושה גלגוליי חיים לפחות.




תובנות פאר

על חרשות- "הם מדברים אליך כאילו שהם עורב גדול שמדבר לעורב תינוק. אבל בעצם הם עורב שמדבר לאריה."


על אימהות- "אפילו כאן , למטה בסלון, אני מרגישה כאילו אני יכולה לשמוע את הנשימות שלה דרך התקרה. גם בעיניים עצומות אני יכולה לראות אותה ישנה בעריסה, את הפנים שלה, שלוות כל כך באור פנס הרחוב שנכנס מבעד לווילונות. אני מרגישה שגם היא יודעת שאני כאן. וזה... מאוד נעים."
מודעות עצמית- "...ואז מישהו היה מבחין בו, מטרד חירש ופרוע שנראה מטורף...", "אתה לא יותר מסתם רוח רפאים."


על כבוד עצמי- "אל תיתן לאף אחד לשבור אותך, אם לא תיתן לאף אחד לשבור אותך, אתה תנצח."



על בחירה- "אפילו שאין לו מושג מה קורה כאן, והוא מסוחרר ומזיע ונשרף מבפנים ומרגיש בדידות איומה ונוראה, הוא יכול לבחור אם הוא רוצה לפקפק או לבטוח."

למרות שחלקו האחרון של 'סיפורה של ילדה יפה' מתגלגל מהר משאר חלקיו, כשהדמויות משתפרות בכל מדד אפשרי ומתקרבות כמעט בפיתאומיות מפתיעה, לנורמטיבי המוכר, אהבתי את הספר והעלילה החזיקה מים לרוב.


אפילו אם התגלו נזילות אמינות קלות, אני נוטה להקל ולסלוח על עיוותי 'מציאות' מהסוג שבא לתאר סיפור ולהעביר מסרים ברורים (וחשובים).



כי אחרי הכל כולנו קצת משוגעים, מעט רפי שכל והזויים למחצה, לפחות.

כאילו אין מחר / קריאן קול

חוויית הקריאה שמספק "כאילו אין מחר" מקבילה כמעט לחלוטין לזחילה על חצץ.
ככל שמתגלגלים, היא דומה יותר לזחילה על סוכר, כשלמרות פוטנציאל המתיקות, התאכזבתי לגלות שגם זחילה ממותקת, מכאיבה לי בברכיים ובמקרה זה שלחה אותי שוב, לשאול את עצמי 'למה אני עושה את זה?' (אבל אולי זו רק אני).



היינו, ראינו, די!

כן, שוב זכינו בסיפור הידוע של 'בחורה פוגשת בחור', ככה במקרה, בטעות.
בחור מזהיר בקולו הסקסי "כדאי שתלכי מפה" ומסתכל עליה ב"עיני הקובלט" (שזה סוג של כחול), "בעיניו הכהות החולמניות" וב"עיניו ששבו להיות כחולות". זה כמובן גורם לה להתאהב מיד (בין היתר כנראה משום שהעיניים שלו מבצעות חילופי צבעים קטלניים והוא כמתבקש מצויד למשעי).

גריי היה פה

כן, גם כאן נמצא בחור מסכן, פגוע עד פגום, שאומר משפטי אזהרה, מיד אחרי נשיקה איכותית.

כי לא הספיק לנו מגברים שלא שולטים בעצמם ופוחדים בסתר לב להרוס את היצור העדין, שמפרפר מולם בהתלהבות ילדותית?
ומי מאיתנו התנסה/התנסתה, בסיטואציה לוהטת, כשהדם רותח בעורקים, ההתרגשות בשיאה ורק המצפון לוחש כמו פולניה הורסת מסיבות, 'לכי מפה, אני אהרוס אותך'.
נו באמת, אפשר די?


בואו נדבר על זה

היא ג'רמופובית איכותית (פוחדת מחיידקים) וכשבחור מהרחוב (במלוא מובן המילה) מלקק לה את הגלידה (אמיתית, כולל מוצקי חלב), היא עוברת על העניין לסדר היום באופן מופתי, שמשאיר אותי המומה עד מזועזת מחוסר אמינות.

"הוא תופס בידי המחזיקה בגלידה ומקרב את הגביע לשפתיו. אני מביטה מרותקת איך הוא מלקק מהגלידה שלי בלי לשאול, בלי להסס ועיניו הבוערות נעולות על עיני.
'רציתי לטעום משלך', הוא אומר, מלקק את הפטל הוורוד משפתיו.
אני ממצמצת ובולעת רוק. 'זה בסדר', אני עונה, מעבירה את הלשון היכן שהוא ליקק קודם. מבטינו מצטלבים בזמן שהוא מלקק מהגלידה שלו. זו נשיקה ולא נשיקה.
זרם חושני עובר בי. רדאר החיידקים שלי נכבה.
"

והנה לצערי, כבר בתחילתו של הסיפור, נתקלנו במדד אמינות נמוך עד בלתי נראה, כשבלי להיות ג'רמופובית, משהו בתיאור ליקוק הגלידה המשותף, גרם לי לרצות לשטוף את הפה באקונומיקה.

אגב, דקה לפני הרגע הדביק (תרתי משמע), אותה גיבורה מבהירה ש"אני אף פעם לא חולקת שתייה עם אנשים ולא משתמשת בסבון לא נוזלי בבתים של אחרים".
ואם תשימו את העילגות בצד, אולי תצליחו להבין את ההיגיון שמאחורי הדמות ההזויה (מודה שכשלתי).

בבל"תו אותנו באהבה

(או לפחות ברומנטיקה)


משפטים סתומים יש כאן לרוב. מהסוג שאין שום סיבה לכתוב (או לקרוא), אם רוצים להוכיח קיומה של אינטליגנציה באגף הדמויות כמובן.

"אני מתמסרת למגעו והופכת להיות חסרת בינה, חסרת עצמות, חסרת מחשבות", לצערי, לגבי הדמות הספציפית, אני נאלצת להסכים וספק אם ניתן להתאושש מפוגרום חסר כל שכזה.

"הוא נראה כמו ישו עם השיער הארוך והעיניים הכחולות כמו ג'ינס והאווירה הרוחנית שהוא משדר. ברור לי שישו לא נראה כמו נגן רחוב חסר בית, אבל אם הוא היה יורד לעולם בקטע מגניב, אני בהחלט יכולה לדמיין אותו ככה. אנשים בטח נמשכים אליו בהמוניהם, במיוחד נשים, בגלל הכוח המגנטי המיני המוזר שלו. של הגיטריסט, לא של ישו."

ועל זה נאמר 'גברת? את סותמת?'

"אם לזכרונות היה טעם, שלנו היה של מלח ודם." עדיין מנסה לנתח את המשפט הזה, ללא הצלחה (אבל הבחילה בדרך).

"נראה כאילו חישמלו אותה לא מזמן או שתקשרה עם רוחה של שר" וכאן אני חייבת לשאול, רוחה של שר לא אמורה לתקשר עם העולם רק לאחר מותה? שר מתה? למה לא סיפרו לי שהיא מתה?
(היא לא מתה, בדקתי בויקיפדיה-יודעת-כל).

עברית קשה שפה

"את לא מקבלת לגמור עדיין". כחלק מהיותו עילג, זה מסוג המשפטים שנקרא במבטא בלבד (קצת כמו "יש כרטיס מועדון?" המיתולוגי).

"אני מעבירה מבט על הסימנים האדומים על צווארי וזכר שפתיו, שיניו וידיו הנושכות, מוצצות ולופתות מעביר בי עוד גל מוזר של התעלות."
מפרגנת בשמחה על "גל של התעלות", אבל איך זה קשור ל"ידיו הנושכות, המוצצות"? (ניסיתי, זה לא עובד גם בהתאמה).

"תחושה מאיימת מזדחלת לבטני מוציאה אותי
בצליפה מתוך האהבה והתשוקה...".

"אני מנתחת בעזרת מיקרוסקופ מנטלי" (לא להזכיר 'קליידוסקופ שתקני', לא להזכיר 'קליידוסקופ'... אופס!).

היו גם "אני מושיטה יד למכונת הצלילים שליד המיטה", "אני עפה עליו", "זה מדליק אותי", "שערו הארוך קצר מהרגיל", "נאבד בתוכך" ועוד, אבל הבחילה חזרה.

"ובאותו רגע ידעתי שהלך עלי", כן, זה בדיוק מה שהרגשתי, אבל תוך שימוש בקצת יותר 'עברית' כמובן.

בקיצור, הייתי מצפה לעוד קצת עבודת עריכה ובפעם הבאה, רצוי 
שלא אהיה הראשונה שעושה כאן הגהה.

אבל הכי, הכי אהבתי 
את המשפט הבא (ואני מקדישה אותו לכם, קוראי האהובים): "אני מרגישה כאילו הזריקו לי קשת לתחת."
נשבעת שהייתי מספרת אם כך הייתי מרגישה, לו רק הייתי מבינה מה אומרת האנלוגיה ההזויה.


סיפור שנוי במחלוקת וסוף מתוזמן

הסיפור מעייף, הדמויות עלובות, בחורה חסרת עמוד שדרה מעורערת מאהבה ללא בסיסי ובחור מוכשר עד אימה, חסר שליטה עצמית ויכולת נורמטיבית לחיות כאחד האדם, עושים יחד עבודה ספרותית שעם קצת מזל, יכולנו כולנו להימנע ממנה.
לצערי, זה לא קרה.
ממש כמו התרגום הלקוי והטקסט המקורי שככל הנראה לא מסתמן כספרות איכותית, אם בכלל.

מלבד הרמה, יש כאן צורך לספר מעט בהרבה יותר מדי מילים, כולל משפטים סתומים ומידע שלא משרת את הסיפור, אפילו בכאילו. מה שהופך את הספר הזה לארוך, מייגע וכזה שחסר את הסיבה הקיומית שבגללה קראתי מעל חמש מאות עמודים של כלום (כמעט).

התעוררות מצפונית יחידה יש לי כאן והיא נוגעת בתגליות מהאגף הרפואי, שמבהירות פרטים הזויים ומעלות לתודעה הציבורית נושאים שחשוב שיעלו (ואפילו בדרכים עקומות כמו הספר המדובר).

אז קבלו את הרמת הכובע שלי על הצפת נושא חשוב, אם לא על שום דבר אחר.

מדד בלאכס גבוה

ככלל, הספר הזה עורר בי בלאכס קיומי.
היו כאן הומלסים והבטחה למקלחת "כמה פעמים בשבוע", שק שינה מעופש ושלל פריטים שלא הייתי נוגעת בהם עם מקל.
אבל הי, מה לא נעשה בשם האהבה, לא?

התשובה היא , לא!

בובות על חוט / מריו ורגס יוסה

לא היה צריך הרבה כדי לגרום לי להסתקרן מהספר הזה.
לחישה חברית קטנה על ארוטיקה נשית, עשתה את העבודה (ואפילו מהר מהצפוי).
אבל אז, כמו תמיד, נכנסה המציאות והפריעה.

אמת בפרסום!

אז ארוטיקה נשית, כאמור, נמצאה.
אלא שחוץ מבעמודים הראשונים ואי שם אחרי שהסיפור ברובו כבר נבנה, היא מספקת מסגרת קטנה עד עלובה לעלילה.

מי פה תרבותי?

יש כאן מפגש על גבול ההישרדותי, עם פרו הקשה, כשאנשי עסקים ויצרים שלטוניים מתערבבים.
יש גם אלמנטים תרבותיים, שמות מקומיים, ארגוני טרור ברקע, קשיים, עוצר ופחד קיומי על בסיס יום יומי.
קצת כמו כתבת אמצע ב'נשיונל ג'יוגרפיק' על פרו של ימינו (מינוס תמונות דרמטיות), פחות פרוזה כמתבקש מהכותר.

מי אני? ומה...?

אולי זה קושי תרבותי, אולי אי הבנה, או שפשוט מדובר בספר שלא יצא לו להיות הזוהר ביותר על המדף (כי 'מעייף עד משמים', מתאימים יותר להגדרה).

הוא עמוס בדמויות תלושות כשבמקביל לסיפור המרכזי, נמצא ברקע עקבות של סיפור בלשי סוג ג' (כי באותיות אחרות פחות מכובד להשתמש). הקישור בין הבלשי לסיפור המרכזי קיים לרוב, אך רחוק מלהיות מעניין או פשוט כזה השווה קריאה (או כתיבה לצורך העניין).

הסוף קלוש עד יבש, לא אומר הרבה ומשאיר בי את הצורך הירוד בשלוש נקודות, אז הנה...

ספר מהסוג שזוהר מבחוץ ומיותר מבפנים
(ואתם לא חייבים).

כשהחיים יתחילו / חנה גולדברג

הספר הזה קרץ אלי ממדפים דיגיטלים, בזכות שם הסופרת שעל הכריכה, בעיקר בעקבות ספר קודם של גולדברג, שזכה להוציא ממני קריאות שמחה.
קוראים לו "אף מילה על אהבה" והוא עשיר ומבריק בדרכו, מלא אמוציות ודמויות אינטליגנטיות (ואולי סתם חיפשתי לי חברות).

לעומת זאת, "כשהחיים יתחילו" ששונה ממנו מקיר לקיר, הראה נטייה מיידית לכיוון אגף האכזבה וגרם לי לחזור אל אחיו הספרותי, מתוך הצורך לבחון את תאריך ההוצאה (בתקווה לגלות שהמוצלח יותר מראה על שיפור ניכר באגף הכתיבה).

למה זה מגיע לי?

מקורו של "כשהחיים יתחילו", בהפרעה. או בעצם, הוא עצמו מן סוג של הפרעה מכוונת.
כשגיבורה אומללה עד מיותרת מגלה שבעלה נעלם. לא השאיר סימן, לא נמצאה גופה. פשוט, כאילו, כמו כולנו כאן, גם הוא העדיף לסיים את חייו הרחק מנוף אומללותה.

כי "כשהחיים יתחילו" כל כך נטול שמחת החיים, שהוא יכול להשמש כמדריך למתאבד המתחיל (בדגש על נסיונות התאבדות שצלחה דרכם).

גולדברג אומנית של מילים

הדמות הראשית מיותרת ודכאונית, קוראים לה "כמיהה תעתוע" והיא כולה רצון מיוסר ותעתוע כמובן.
יש לה חתולה בשם "עונג" ובאופן כללי היא משתמשת במילים, כבכלי נשק איכותי ומכוון היטב, שפוגע במטרה כאילו בלי לשים לב.

כמו הגיבורה וכפי שכבר רמזתי, גם אני כמעט ונפרדתי בשלב מסוים, כשהבנתי שמעבר לאופק מחכה ענן שחור והבשורה לאויר ואהבה, לא תגיע משם.

מר סוואגר / קים ג'ונס

מישהו אמר "כריסטיאן לעניים" ולא קיבל?
קיבל, קיבל, קיבלנו כולנו. 


מדובר בספר שטוח עד פשוט, המושתת על עקרונות הסוגה הרומנטית/ארוטית, מהזן שהתחיל בכריסטיאן-ידידו-הטוב-של-השוט-גריי והמשיך בגדאון-הרבצתי-לך-אך-לא-התכוונתי-קרוס, ג'סי-חכי-אני סופר-עד-שלוש ונוספים ידועים לשימצה לא פחות.

כי הספר שלפנינו, הוגש לציבור כפארודיה על קלישאות הז'אנר והוא עסוק בהשוואה מקיפה של כל שטות קיומית-ספרותית, אליה נחשפנו בעבר כשכל סיטואציה, מתאימה כמו כפפה, לסיטואציה שמופיעה באחד הספרים המוזכרים מעלה (ולעתים ביותר מאחד).
אלא שלפעמים עדיף שלא לזלזל באחרים, עד למידה בה אתה עצמך נתפס יהיר עד הזוי וחסר מעוף בעיקר (וסבתא אמרה שזלזול באחרים עלול לשוב ולתפוס אותך בישבן, ממש כמו שקורה כאן).

היא קטנה, הוא מצויד היטב

"מר סוואגר" לא מספק חידוש רעיוני ונראה כי הסופרת ניסתה לייצר סיפור נטול שכזה, תוך שימוש ברעיונות של אחרים והדגשת כל סיטואציה בנאלית, המוכרת למין האנושי הספרותי.
היא משתמשת בדמותה של סופרת מתחילה שמשלבת התנסויות רומנטיות, במחקר ספרותי/רומנטי/ארוטי/וולגרי/כזה שכבר קראנו.
בכל רגע נתון היא מצביעה על קלישאה, אבל גם משתמשת בה ללא שמץ בושה עלילתית.


"פנלופי ליין... את נשמעת בדיוק כמו גיבורה ספרותית טיפוסית."

ושלא תבינו לא נכון, כשלחצתי על 'השתק' באגף הפעילות המוחית, גיליתי ספר חמוד, קליל, עם גיבורים אנושיים לרוב, אמיתיים ואמינים שבעיקר נוטים למיינסטרים ספרותי.
לפעמים היה נחמד לשחות בביצת הרומנטיקה בגרוש וברגעים אחרים תהיתי למה אני עושה את זה לעצמי בכלל?.

מי תירגם? מי האחראי למחדל?

בעמוד 45 פגשתי את המילה המסעירה "מנוש" (מנוקדת לטובת הקהל). עד שהתאוששתי מגל הבחילה, בעמוד 130 (תצורה דיגיטלית), אותה מילה שבה ותקפה.
בין לבין היו לנו "פות", "כוס", "ואגינה" ושלל תאורים דוחים, שלא היו מביישים חוברת צביעה לגניקולוג המתחיל.

אני לא עדינה מטבעי וגם עדינות נפש לא פיתחתי מעולם ובכל זאת, תרשו לי לשלוח 'תודה' להוצאת 'ידיעות אחרונות', שעזרה לי לנקז מתוכי את הבלאכס הקיומי שבתיאור בוטה עד מיותר של איברים נשיים לחים (היו גם רטובים כמובן).

מלבד תאורים ירודים של איברים נשיים, היו כאן גם "תותח במיטה", "חבל על הזמן", "זכוכית הנמתחת לרוחב הבניין", "איטי כמו השומן שצף על פני החלב", "קווי מיתאר של זין גדול", "איטי כמו למזוג חמאת בוטנים" ועוד פנינים לרוב.

ארוטיקה זה בסדר ולעיתים זו אפילו הסיבה שלשמה התכנסנו כאן, אבל תאורי גועל וולגריים שאין בהם יתרון, דוחים אותי כמו אחרונת טירוניות הז'אנר המתעלפת מהתרגשות רוטטת חסרת אבחנה.

ואחרי הכל, "מר סוואגר" מתחיל כמעט כמו כל ספר שקראתם ומסתיים חסר מעוף בהתאם.

'סתם', כבר כתבתי?


יום אחד בדצמבר / ג'וזי סילבר

מדובר בספר רומנטי עד מתוק ולפעמים אפילו מדי, מהסוג שיגרום לכם לתהות 'איפה לעזאזל כבר קראתי כזה?'

התשובה טמונה כנראה, בין דפי רוב ספרי הז'אנר הרומנטי באשר הם.

כי יש פה מבטים שמצטלבים בחטף, פספוס גדול של 'כמעט היינו יחד' כולל תחושות ותיזמון שתמיד, אבל תמיד, שמים רגל לאהבה גדולה.

וכבר היינו כאן
קחו גיבורה סטיגמטית, כזו שמצטיינת בקלולסיות יתר, שלרוב היא הקטנה, הדפוקה, הפחות יפה (אבל יפה, ברור שיפה, פשוט עוד לא יודעת שיפה). תוסיפו חברה טובה- זוהרת וכריזמטית, שלידה מרגישה הגיבורה כמו אפרוח טרום בקיעה ובחור אחד מיוחד במיוחד, וקיבלתם את תחילתו של כל ספר שתשלפו מהמדף (הרומנטי כמובן).

"...וזה לעולם לעולם לא יקרה שוב. אני לא חושבת עליך ככה, ואני די בטוחה שגם אתה לא מטפח פנטזיות חשאיות בקשר אלי." ברור שמטפח וברור שחשבת עליו מהעמוד הראשון (ואל דאגה הכל נכתב והוברה קודם לכן, לא מדובר בספויילר אכזרי).


רמת הסוכר בדם 

הוא לא מאכזב, רק נוטה לא לחדש ומעייף בנקודות מסויימות.
הכל ברור ואחרי שהתחלנו, מי ישאר עם מי זו כבר לא תעלומה גדולה במיוחד.
באופן עקרוני, היו חלקים בעלילה שהרגישו כאילו נכתבו בלחץ, רק כדי להרוס עוד קצת, לפני שיגיע הטוב המיוחל.
אבל יאללה, בלעתי.
וזה שזה תואם את בסיס הז'אנר, כבר כתבתי.


עברית קשה שפה וגם הגיון זה לא קל 

"הקוקטיילים שהורדתי",

"אולי זה בגלל היין שהיא שתתה ואולי בגלל הבירה שאני הורדתי"

"אפילו מזג האויר שיחק אותה"

"אנחנו נהנים מיום קיץ אנגלי עצל ומשובח, מהסוג שתמיד עושה לי נמשים על גשר האף"

"הבוסית הבהמה שלי הכריחה אותי לשים..."

"את בדאון אבל את לא גמורה."

"אולי היא רק מחוסלת או עומדת להתמוטט. ידוע שיש לי השפעה כזו על נשים."
כן, ככל הנראה גם עלי (אישה, כבר אמרנו).


הותשתי מקלישאות וביטויים שראוי היה לתרגם בסגנון ירוד פחות.
ואחרי הכל, מדובר בתוצאה סבירה, לא מעבר.
חמוד, קליל, סתמי ולא מיוחד.

סיפורים ארוטים לאלמנות פנג'אביות / באלי קאור ג'אסוואל

הספר הזה מתוק ומתובל, עמוס תבלינים ריחניים ונעימים וגם כמה פחות.

הוא מספר על חייהן 
של אלמנות פנג'אביות ועל דרכי הסתגלותן לתרבות חדשה (כשהן מצליחות ומסתגלות כמובן). תוך כדי, הוא גם מארגן ופותר תעלומה ומביא אל לב התודעה את מעמדן הנמוך והאלימות שסביב אותן נשים.

מדובר בסיפור רב מעללים ונשים (ומעללים נשיים), שמתרחש בקהילה הודית באנגליה של ימינו.
יש כאן משפחות ומסורת, אלמנות קשות יום וצעירות שפרשו מחיי הקהילה ומנסות להגדיר עצמן, בין הודים, אנגלים ובכלל.

"תסביך של מהגרת"

הסיפור מתחיל איטי וסגור, ממש כמו היחסים בין הנשים המדוברות וממשיך פתוח, חם, ארוטי לעתים ומסקרן לרוב.
היה בו משהו נעים, חלקלקל וחמקמק בעיקר, אבל קשה להחליט מה בדיוק זה היה.

כי בדיוק כמו תבלינים, הוא לפעמים גם נוטה לכיוון ה"יותר מדי".
יותר מדי מספר, יותר מדי חוזר, מסביר ואולי סתם יותר מדי בוחן את הסבלנות שאין לי, אל מול העובדה שמדובר בתרבות אחרת, איטית ומדוייקת משלנו (ואצלי כמובן נמדד חוסר מהותי באגף הסבלני).

אבל הוא גם משתפר עם הזמן.

עדינות היא שם המשחק

היחסים המתוארים בין הדמויות נמדדים במבט, בהבעה עדינה ובתחושות שמתבטאות בתנועת גוף, ללא מילה.
בקיצור, מדובר בתאורים תרבותיים שלא דומים לעולם החם עד עצבני/צעקני ומדבר ללר הפסקה, שלנו.
שווה להקשיב.

"תמיד הייתי מודע ללחץ למלא את החוקים ולעמוד בציפיות".

פעם כבר היינו בהודו

הסיפור פחות, אבל הסגנון והתרבות מזכירים ספרים כמו 'אדונית התבלינים' המוכר מאוד ואחרים מאותו בית יוצר והסביבה.
אבל הספר הנוכחי הרבה יותר אמיץ בכל מה שקשור לארוטיקה שבינו לבינה, לבינן וכו'.


"אף פעם בחיים לא הייתי כל כך מתוסכלת, משועשעת, אהובה ומבולבלת".

נשבעת / שרה פינבורו

לפינבורו שני ספרים קודמים שיצאו בעברית.
את שניהם אהבתי בדרגות משתנות.
ולמה אני מציינת את העובדה המרגשת כבר בפתיחה?

כי גם את הספר המדובר כאן, אהבתי לא מעט, אבל הוא הגיע עם תחושת 'כבר הייתי פה' פחות נעימה.
משום מה, יש בו עקבות מאחיו שקדמו לו ולמרות זאת, הוא אחר במהותו.


כמו ב"13 דקות", שהרגיש (וגם היה) ספר ביכורים מחוספס, הוא מתאר חבורת נערות על גבול 'ספרות נוער-בואכה קולג' ' וגם כאן מתגלגלת תעלומה בין הדפים (ועמודים דיגיטליים לעולם ישארו 'דפים', לצרכי ספירה ותאור).

וכמו "מאחורי עיניה" האגדי,גם "נשבעת", מתאר את אותה תעלומה דרך עיניהן של מספר דמויות, אם כי לא קשה להבין מי המרכזיות בסיפור.

יש כאן טביעת יד ועין של סופרת ואני רוצה להאמין, שאם נשבעת היה נופל לידי ללא הודעה מוקדמת, הייתי מבחינה בשייכות.

חוץ מנקודות מבט שונות על סיפור, יש כאן עיסוק מתוחכם בהווה ועבר ובנקודות מבט של גיבור-יודע כל, כמו גם שימוש בגוף שלישי לעתים.
הכל בכל, וכשתחזרו ותעקבו אחרי העלילה, תגלו את ההסבר לתופעה.

מי נגד מי? או, כולן נגדי?

אין ספק שהעלילה משובחת. היא תפורה ביד אומן קרעים, קרעים, ממש כמו שפינבורו אוהבת, ואולי בטעות, עוד נצליח להפוך אותה לתמונה שלמה עם טיפת היגיון.
יש כאן ריבוי דמויות במצבים שונים שכשנתגלגל עם הסיפור,  נקבל עליהן מידע מועיל שישרת את העלילה (ולפעמים אפילו ישרת טוב מדי).

אמינות במבחן


היו כאן לא מעט פעמים בהם עצרתי לחשוב, לשרטט לי בראש את מהלך העניינים, להבין, או לפחות לנסות.

היו, אני מודה, גם פעמים בהן עצרתי, בנסיון לתפוס את הסופרת על חם. למצוא את הנקודה שבה נפל לה הסיפור אל תהומות חוסר ההיגיון.
ניסיתי, גם הצלחתי ותחושת ה'כמעט', היתה שם תמיד.


כי אם לדוגמה, שתי דמויות, חברות, שהתרחקו ולא דיברו ביניהן, מכנות דמות שלישית באותו כינוי, 
אנחנו מעט בבעיה.
אחת אומרת "היא נראית כמו פירדה" והשנייה, בסיטואציה אחרת לחלוטין, מציינת "עד כמה הפירדה מתעצבנת עלי".
שתיהן מדברות על אותה דמות שלא הכירו בתקופה שעוד דיברו ביניהן.
בקיצור, מוזר.


ללא קשר, אבל מצחיק באותה מידה, מתברר, שאחת הדמויות לוקה ברגעים שונים, במושג שחוזר הזוי עד מיותר. "הפחד והמתח שהפכו את הקרביים שלי לשסע חומצתי מכאיב בבטני", "את השסע המכאיב בבטנה מאז שהלכה...".
מדובר במושג, שנותן יותר מכל, תחושה כאילו מי שאחראי על עבודת התרגום פתח ספר הדרכה רפואי וחיפש דרך לצאת מסבך מילים אליו נקלע.
אז 'נקלע' זה בטוח, לגבי 'יצא בשלום מהסבך', תרשו לי להרים גבה.



לא כמו פעם

"כל כך הרבה דברים לזכור. שקרים הרבה יותר קשה להטמיע בראש מאשר אמיתות..."

בספר הנוכחי,  לא נשארתי מחוסרת אויר.
אם רצינו שהעבר יעיד על הנוכחי, בניגוד ל"מאחורי עיניה",אחיו המפואר, ב"נשבעת" ברור לרוב לאן צועדת העלילה.
כי החל מחציו של הספר והלאה, לא ניצפו פיתולים לא צפויים.


הכריכה אה... יפה

אני פונה אל הלב שלכם, אדוני הוצאה נכבדה.
אם שאפתם ליצור תחושת שיוך לסופרת, הלכתם רחוק מדי עם השאיפה.
כי הקירבה בין כריכות "נשבעת ו"מאחורי עיניה", מתאימה יותר לסדרה מאשר לנסיון לבנות סימן הכר ליוצר 
והיו ששאלות אותי אם מדובר בספר המשך (מוקדש כמובן באהבה, לשירלי כרמל).

לסיכום, זה לא שהוא ספר רע, הוא בהחלט עומד בשורה אחת מכובדת עם מגוון ספרות מתח פסיכולוגי איכותית.
אבל הוא לא "מאחורי עיניה".
כנראה שיש דברים שקורים פעם אחת בחיים.


"הסיפור שלנו לא היה יכול להיגמר ככה. לא בנפרד. תמיד היה צריך להיות חשבון נפש...".

החומות / הולי אוברטון


פשוט וטוב.
מדובר בספר מתח נטול יומרות, שמספק את הסחורה בגדול ובצניעות.

"איך אהבה נהיית מעוותת כל כך?"

לפני הכל, הספר הזה תואם את אחת מהנחות היסוד שלי, 
שמבטיחה שכשנראה לכם שהכל טוב, סימן שרע מאוד באופק.
כי טוב הוא ידידותי מטבעו והוא תמיד מביא איתו איזה רע הכרחי.
כמה שלא תנסו ולמרות שאתם כבר יודעים שהוא יגיע, עד רגע האמת, לא תדעו בודאות מה מתקרב.
ממש כמו בספר הזה.


כשההפתעה תוקפת

"היא הצטערה שלא היה סימן מזהה כלשהו, דרך כלשהי לדעת מראש."

הוא מתחיל עדין עד נעים, מתרומם לגבהים ונשאר בהם, משמר מתח עד העמוד האחרון.

- בשלושה! מקרים שונים במהלך הקריאה, חשבתי שהגעתי אל הפיק הספרותי.
- בשלושה! מקרים שונים, חשבתי שמכאן אני יודעת מה יקרה, כזו אני, מבינה, יודעת ואין באמת דרך להפתיע אותי.
- בשלושה! מקרים שונים במהלך הקריאה, טעיתי, הופתעתי והתקשיתי להרגיע את פעימות הלב ההיסטרי שבתוכי.


"כולם משחקים תפקיד מסוים... יש אנשים שעושים את זה טוב יותר מאחרים."

קצב לב מואץ

"כמה אנשים מנהלים חיים סודיים? מיהם המתעללים ומיהם הקורבנות?"

כשהמתח נבנה איכותי, והפחד לא נובע מדמות אימתנית שרודפת אחרי במדרגות, אלא ממצבי קיצון/לא קיצון, כאלה שיכולים לקרות לכל אחד (ובעיקר לכל אחת) מאיתנו, אני נשארת (גם כשמתחשק לצעוק ובעיקר לברוח).


כי הגברים כאן נורמטיביים למראה והנשים יפות, אבל לא מדי. הן  מסעירות, חכמות, הגיוניות ואוהבות (אבל לא מדי), ממש כמונו.
"החומות", מספק את סממנים של מציאות מוכרת, עכשיוית, שמצאתי את עצמי משתקפת בה בקלות, כזו של ספר מתח איכותי שקל להאמין בו וקל להילחץ בהתאם.


האישה שהיא כולנו


יש כאן אישה איכותית, אהבת אם חד הורית, שמנהלת את עולמה באומץ לב. תוסיפו אהבה זוגית, הורה חולה ומבוגר, הזדמנות שנייה וזוועות אחרות וקבלתם הצצה צרה לספר איכותי.
יותר מזה, ממני, לא תקבלו.


"היא לעולם לא תהיה חופשייה." טוב נו... מי כן?