המטופלת השקטה / אלכס מיכאלידס

הוא מתחיל מעט רדוד. שונה לחלוטין מהציפייה שפיתחתי, כשתכננתי דייט עם ספר מתח איכותי.
בין היתר, כָּלל הדייט הלא מוצלח פסיכולוג שלא מפסיק לדבר על עצמו ואכזבה מרמת המחקר הספרותי. 

אם ביקשתם דוגמה לאותה אכזבה מחקרית, תוכלו למצוא אותה בהסבר על מבנה טיפול פסיכולוגי, בו ׳מעביר׳ החולה את רגשותיו למטפל והאחרון נושא בנטל ו׳מחזירם אל החולה׳ במן מחווה כוללת בכי דו צדדי והרי לפניכם הקשקוש הספרותי הראשון לספר זה.

אז מה היה לנו?

מדובר בפסיכולוג שמשקיע המון זמן ומלל, כדי שאכיר אותו. לעומת זאת, את המטופלת שלו, היא "המטופלת השקטה", אני מכירה פחות משמעותית ובאופן מפתיע, גם אוהבת הרבה יותר.
היא שפויה ברגישותה ודעותיה ובניגוד לפסיכולוג שלה, לא נראה כי מחשבותיה נוטות לטירוף (לגבי המעשים, תשפטו בעצמכם).
בכל מקרה, לאורך הסיפור, נראה כי הפסיכולוג הוא שזקוק נואשות לטיפול נפשי (תוך עדיפות לכזה מהזן המקיף/ארוך הטווח).
ככלל, המטופלת כאן אולי שקטה, אבל הפסיכולוג שלה לא סותם את הפה.

יוסטון...

כשבזחילה עד עמוד 100, אני לוקה בהבנה שתחושת החיבור העוצמתית ביותר (והיחידה) שחוויתי עד כה, נוגעת לסצינה בה פסיכולוג מותקף ע"י מטופלת (ואני מזדהה ומאמינה כי הייתי מבצעת בו, בשמחה,  את אותו טיפול ממש), כל שנותר לכתוב זה, אתם יודעים... We Have A Problem.

למה ככה?

הספר הזה רחוק מכל מה שציפיתי לו (כבר כתבתי) וההפתעה שהוא סיפק, הגיעה מכיוון פחות חיובי.

עד אותו עמוד 100, סובבת רוב ההתנהלות, סביב פסיכולוג סוג ג' שמפתח אובססיה, לפתירת קונפליקט טיפולי מסויים עד מאוד.
מתוך כך, הוא לוקה בשלל מכאובי נפש, כולל כאלה שעל גבול התלות הנפשית ואולי מעבר לה.

סוקרטס ואני

ברמת הרעיון, משתמש מיכאלידיס באלמנטים מיתולוגיים שהרגישו כאילו הגיעו על מנת לספק תוכן ועומק לסיפור רדוד. בפועל, היה לזה ריח 'גוגלי' בואכה ויקיפדיה והנסיון להעמיק לא צלח בלשון המעטה.

מעייף ומיותר זה כאן

בשלב הזה, תהיתי בעיקר, מתי (לעזאזל) יתחיל הסיפור?
ו...מישהו הבטיח כאן סיפור מתח, בחיי.

קבלו אותו!

והנה, עמוד 190, מתוך 297 עמודים (בתצורה דיגיטלית) ומשהו מתעורר כאן לחיים. האם לא מאוחר להרגיש התעוררות ראשונית בשלב זה?
אתם תחליטו.

"תהיתי כמה זמן ייקח לו להגיע לעצם העניין, ולמה אני מרגיש כל הזמן פחות ופחות נוח", כשבלי להתכוון, הפוסל במומו פוסל.

משפטים, משפטים ומש... אתם יודעים.

מלבד בבעיות מהזן הנפשי, הספר הזה לוקה בברברת ספרותית מיותרת עד מעיקה, כשכל תאור מוכפל או משולש והמון מידע שאין בו צורך עלילתי (או אחר), מתעופף בין השורות.

"ליטפתי את כף ידה ואת הצד הפנימי של מפרק היד. ליטפתי אותה באצבע שלי...".

"החקירה נוהלה על ידי פקד סטיבן אלן, איש חסון קירח עם משקפי קריאה גדולים שעיוותו את עיניו, הגדילו אותן , וגרמו להן להראות גדולות מהחיים, בולטות מהתעניינות ומסקרנות."
כחלק מכתיבה שעל גבול הירודה, זכינו כאן למשפט מלא ומיותר, שקשר בינו ובין התפתחות העלילה, אַין. באותה מידה של השפעה, רב הפקד יכול היה להיות יפה תואר או פוזל במידה מחרידה.

"מקהלת פיזמונים התחילה לנגן בראשי, מצלצלת, הרמונית, מהדהדת.." התאפקתי שלא לכתוב 'כן, גם אצלי' (בסוף כתבתי).

ארבעה כיווני אויר

'המטופלת השקטה', מתהדר בהיותו ספר מתח. אבל העלילה  רוויית החורים שאינה מכבדת ספרי מתח באשר הם, הייתה מונעת ממני להתקרב, לו ידעתי על קיומה (או קיומם). כיווני חקירה שמתחילים את דרכם העלילתית אחד אחרי השני, נקטעים ללא יוצא מן הכלל בשלב כל שהוא ונשארים לא מוסברים, זנוחים כמו תעלומות עבר שכבר אין בהן צורך. בבחינת 'הגענו רק כדי לבלבל'. 

היו גם 'חורים' בהגיון העלילתי, שעד רגע זה, לא הצלחתי למצוא להם הסבר. מסוג המקרים בהם גם אם לטובת התקדמות העלילה, 'יהי נוח' שמישהי תספר למישהו סיפור שהוא כבר מכיר, ברמת ההגיון, אין שום סיבה נראית לעין, שהרעיון יחזיק מים. בהתאם, שאלות 'אבל למה?', נשארות כאן פתוחות ומרחפות ללא הכרה בין הדפים.

בנוסף ובלי ליפול לחשיפה עלילתית מיותרת, 'המטופלת השקטה' משתמש ב'טריק' ספרותי אחד, שכביכול עושה את סוף הסיפור למותח, או לפחות יוצר פיתול עלילתי שלא עומד בכללי סיפור מתח (קצת כמו לכתוב שהרוצחת היא המנקה שלא הופיעה ולו פעם אחת בין הדפים). לא כך בונים סיפור איכותי והפיתול המבוים הוא, לטעמי, בבחינת 'אז בשביל זה התכנסנו?'

אחרי הכל, לצערי, ברומן שלי עם מיכאלידס, לא זכיתי להפתעות גדולות (יעידו חברות ששמרו עבורי לאורך הדרך על ההשערות, שהתממשו כולן). ככל שקיוויתי לגלות בהפתעה איזה פיתול עלילה לא צפוי, הפעם, זה לא קרה.

"היא תמיד היתה מאוד לא יציבה..."
"אם תאמינו בכך או לא, זה כבר תלוי בכם."

אדל / יוכי ברנדס

הוא מתחיל כמו ספר הרפתקאות לבנות האולפנה וממשיך כמו ספר היסטורי, מרתק בחלקו (ומעייף בשאר).

בתיבול שפה שמתכתבת מדויק עם סגנון הטקסט, יוצרת כאן ברנדס חווייה כוללת של תקופה ומקום ושולחת אותנו לחוות עבר בצבעים אפרפרים (כמעט שהתחלתי ללפף אצבע מורה סביב הפאות).

מדובר באגדה רבת פרטים ופרשנויות של מי שלא היו שם, כולל מבטים ודיאלוגים פרטיים ומחשבות אישיות, שלא תואמים לסיפור. במקום להעיר ולספר על חייו של 'הבעל שם-טוב' ובתו, כפי שמבטיח הסינופסיס, הסיפור כאן נוטה לכיוון מסכת הרפתקאות שלא היתה מביישת את 'חסמבה' בגרסתה החסידית (ואיך לעזאזל מבטאים 'חסמבה' ביידיש?).

ריבוי כשפים, מאורות, מלאכים אגרסיביים, כוחות בלתי מוסברים, עיניים סגולות וסגולות רבות משמעות של 'עולם של מעלה', הביאו אותי לשקול גם את הארי פוטר הרבני, כאופציה לתיאור המקרה.

מי אנחנו באמת?

'אדל' הספר, משלב הגיון רבני עם חוכמה רבת שנים, הומור דק וכן, גם טרחנות מתנשאת פה ושם, כשהיהודים תמיד מוצלחים יותר או רוחניים יותר מהגויים שסובבים אותם.
ללא ספק, זהו טקסט שעדיף וישאר בידיים יהודיות ולא יגלוש אל העולם שמחוץ לנו, בואכה תאוריות על יהודים השותים את דמו של ישו, ככה סתם כדי להרוות צמאונם.

אדל כדמות, היא בתו של הבעל-שם-טוב,  המתייסר לאורך כל היצירה בייסורי כוחותיו האפלים ונסיונותיו ההזויים להבינם, מתישים אותו, אותה ואותנו גם יחד. היא לוקה בהערצה ילדותית רבת שנים ל"אבא", ממש כמו שאר הסובבים ומתוארת כשילוב ספרותי בין 'בילבי' ו'פומיקי', כולל הגישה הילדותית/דווקאית והכרבולת הג'ינג'ית.

בבל"תי אהובה!

שלל ביבלו"תים (ומילים חדשות) היו לנו כאן, כאילו העובדה שעסקנו כולנו ב'עניינים של מעלה', מאפשרת לנו למתוח את גבולות השפה וההיגיון (ומי מאיתנו באמת היה שם כדי לספר אחרת?, לך תתווכח).

היו כאן את "יצר ההרגז", "עיניו המצומצמות היו פעורות לרווחה", "הנהמות שבקעו מן הגרון השעיר" (גרון?) ועוד, אבל הכי, הכי, ההסבר הבא:
"הניצוצות של אלוהים כלואים בתוך כוחות הרוע כשם שהפרי עטוף בתוך הקליפה. אבל בשונה מקליפה ופרי, כוחות הרוע ניזונים מהניצוצות."

ואיפה לעזאזל צמיד הקסם והסיסמה לתיבת האוצר?

חיים של אמא, דודה, בת...

נראה שברנדס לקחה כאן לעצמה חופש סיפורי רב מהרצוי, כשהטקסט כולו עמוס בהערצה חסרת שחר, הגיון או טעם.
ביני וביני (וביניכם), אני תוהה איך סיפור המתיימר להיות רומן היסטורי, עם שמץ דיוקים היסטוריים לכל הפחות, מעלה על נס אדם בשר ודם באופן מוחשי וחסר בושה שכזה.
כי כשדמות יהודית, חסידית, מקבלת משמעויות הערצה אלוהית, אני זזה בכסאי בחוסר שקט אפילו יותר, מאשר לו היינו עוסקים כאן בסיפור האלוהות עצמה.

למרות שניכרת כאן עבודת המחקר שטרום הכתיבה, התאכזבתי מעולם לא מוסבר וסובייקטיבי במהותו, בספר שלהבנתי נכתב על מנת לפאר ולהסביר תופעה היסטורית. חבל לי על כך.

לאור כל זאת וגם משום שהפנטזיה התורנית הזו נמשכת על פני מעל חמש מאות עמודים (בתצורה דיגיטלית), כולל חופש סיפורי והשתפכות חסרת תוכן, אני נאלצת להודות שלעתים, התקשיתי לקרוא אותה.

אתם כמובן לא חייבים.

חיובית / מירי קנבסקי

לפעמים ספר לא זקוק לסופר דגול, כי סיפור מעניין וחותמת 'זה קרה באמת', מספיקים לו בהחלט.

ככלל, סיפורי 'תראו מה קרה לי' או 'אוטוביוגרפיה', בשמם הספרותי, הם סוג של חלון מציצנות רישמי, שמספק לכולנו את האפשרות המכובדת (כמעט), שבלהסתכל למישהו לתוך החיים (ואם הוא אישר את האירוע, אפילו עדיף).
כך גם הסיפור שבבסיס 'חיובית' של מירי קנבסקי.

מי ומה?

בחורה צעירה ונאה למראה, עושה את הטעות ממנה הזהירו את כולנו ומשלמת את המחיר שהפחיד אותנו ועדיין.

זה סיפור 'אף-על-פי-כן' קלאסי, שכתוב כספר הרפתקאות נעורים בסגנון אינפורמטיבי עד שטוח מעט.
משהו דומה למה שתקבלו אם עצרתם בטעות מתקבלת על הדעת, לשוחח עם שכנה משועממת שיש לה סיפור מיוחד להעביר.
אבל כאן וכמו בכל סיפור חיים טוב, משולב גם מוסר השכל, מהסוג שנרצה לדחוף לגרונם של ילדינו ולקוות שיזמרו אוטומטית.

יותר מהכל, 'חיובית', מרגיש כמו ספר עזרה עצמית מהזן שעוזר בעיקר למי שכתב אותו.
מן סיפור שמקורו בטיפול עצמי וסיומו בהוצאת מתוק ממר ושחרור מסרים מזהירים לעולם הנאור אותו אנחנו שואפים לייצג.

למי זה עוזר?

הפעם ובשונה מהרגלי, לא תמצאו אותי מנתחת ספרותית פגמים כאלה או אחרים. כי הכותבת לא מתיימרת להיות סופרת, כי במקרה זה, זה חסר משמעות וכי לא נעים... אתם יודעים.

אז מה עושים?

(ולמה אנחנו כאן?)
במהלך הקריאה התחשק לי בעיקר לצעוק על הכותבת "השתגעת?" או לפנות לבנות שלי (שטרם הגיעו לגיל) ולשאוג "את רואה?" ,"שלא תעיזי לחשוב על זה" ושאר איומים ששמורים לקשר שבין אם לבתה (לפני שהאחרונה מבקשת להתגרש מההורים כמובן).

מודה שהספר התיש אותי קלות, לא סיימתי אותו, אבל אולי עוד נשוב וניפגש.

ולגבי קנבסקי, אחרי הכל, ואת זה כנראה כבר לא ניקח ממנה, היא באמת חיובית...

התעוררות וסיפורים אחרים / קייט שופן

זה טקסט משנת 1889, מה שאומר שהוא ראה הרבה יותר ממני ועדיין רלוונטי מתמיד. או אולי חזר להיות רלוונטי אחרי התקופה הפוריטנית בה נכתב.

ויש בה משהו, בעדינות הזו של המאה התשעה עשרה שמדייק סיטואציות, מעביר אותן דרך מסננת שיפוט של מושגים כמו מוסרי וראוי (במיוחד כשמושגים כאלה מיוחסים למין הנשי, או לתקשורת בין המינים, רחמנא לצלן).

המון חוכמת חיים מיוחסת כאן לאשה צעירה בת 28 בלבד, ומשום מה זה נקרא אמין, הגיוני ותואם תקופה.

המיוחד כאן הוא שלא מדובר בסופרת שכתבה על תקופה היסטורית, אלא על סופרת היסטורית, שכתבה על תקופתה וכמו סופרות גדולות ופמיניסטיות טרום זמנן, היא מגדילה לעשות בתאורי מקום, זמן אבל בעיקר בתאורי גוף ונשיות.
בעיני זה מקסים.

הספר הזה הרגיע בי משהו, יישר קווים קופצניים והשרה אוירת רוגע. קצת כמו להסתובב במוזיאון ותיק ולחזור אחורה לסיור בזמן אחר. 

לפני שניגשתי אל הספר ובניגוד למאפיין אותי, קראתי על הסופרת.
מדובר בדמות פמיניסטית מקדימת זמנה, שהיוותה השראה לדורות של נשים (ואולי של גברים גם).

אז נכון, הלכתי וחזרתי, כי כבת העולם המודרני הייתי חייבת קצת אקשן מתבקש.
ועדיין, נהניתי והרגשתי מספר תאים אפורים/יומיומיים/משועמים, שהתעוררו כאן לחיים.

שווה נסיון.

אלה ידי וזה העולם / מרגרט אטווד

כשאת מרגרט אטווד, את כנראה תמיד חייבת (לפחות קצת) להציק, או לבחון תדיר את גבולותיך ואת אלה של אחרים.
כי כמו בספרים אחרים של הכותבת המוכשרת, גם בזה המדובר כאן, יש עולמות חדשים, צביטות קטנות (וגדולות) ותחושה כללית של 'בואו, אני אנסה אתכם ונראה עד כמה תצליחו ללכת איתי'.
ואנחנו מצליחים, אוהוהו מצליחים.

זהו ספר שירים וכשנודע לי שהוא כזה עיקמתי פרצוף, אבל מיד צללתי אל הכתוב (כי שירה היא לרוב לא כוס התה שלי, אבל מרגרט, הו מרגרט היא כל הקנקן).

כבר בשיר הראשון נפגשנו, היא ואני, כמו שני תיישים על גשר שמנסים להכניע זה את זה. כעבוד שבע שורות קצרות, כשנשארתי פעורת פה ומחייכת, היא ניצחה.
המשפט היחיד שהסתנן לי לראש בסיום אותו שיר, עסק בעובדה ש'היא תמיד חייבת למשוך את החבל'.

כמו כל ספר שירים בסביבה, גם זה לא מחייב קריאה רציפה, אבל יש בו משהו מיוחד, שגם אלה בינינו שמתחלחלים מספר שירים, ימצאו בו עניין וחומר עשיר למחשבה.

לא את כל השירים אהבתי, או אהבתי באותה מידה.
לא כולם ישארו איתי וספק אם כולם הרעידו בי משהו באותה דרך, או בכלל.

מבחינתי, הספר הזה מומלץ לשליפה דיגיטלית בנקודות המתנה ושעמום, ברכבת, בואכה פקידת בנק עייפה או רגע לפני טיפול שיניים טורדני.
אתם יודעים, במקומות הכיפיים של החיים.

שיהיה בהצלחה!

סיפורה של ילדה יפה / רייצ'ל סיימון

'סיפורה של ילדה יפה' מפזר כבר מההתחלה גלים שמשכו אותי אחורה  בזמן. משהו בצבעים, בתמונות, באווירה הכללית וכן, כמובן גם אזכור  "דבילים", "אימבצילית בדרגה גבוהה" ,"בית הספר הממשלתי של פנסילבניה לחשוכי מרפא ולרפי שכל" " ,הכותנות הן לטובתם" והתבטאויות נוספות שמתארות תקופה חשוכה, גרמו לי להיזכר ב"הנשף" של אנה הופ  (סקירה בקישור).

אבל אם אצל אנה הופ, 'בית המשוגעים' הוא התפאורה המתבקשת שמלווה את העלילה מתחילתה ועד הסוף, ב'סיפורה של ילדה יפה' הוא רק ההתחלה.

ואגב, ממש כמו 'הנשף', גם ניחוח של 'פורסט גאמפ' המוכר והאהוב, רוחש כאן מאחורי הקלעים, כשהגיגים של "רפי -שכל", מתגלים כדבר הגאוני הבא.

מה היה לנו?

זה סיפור שמתגלגל על פני כארבעים שנה, מתקופת אמריקה הפרימיטיבית ועד אמריקה של ימינו שמשום מה, מצליחה להתנסח במושגים פרימיטיביים לא פחות.

נער חרש, שחובר לנערה איטית, יוצרים יחד סיפור All American טיפוסי כביכול, וחווים יחד אבל בעיקר בנפרד, תהפוכות גורל שמספיקות לשלושה גלגוליי חיים לפחות.

תובנות פאר

על חרשות- "הם מדברים אליך כאילו שהם עורב גדול שמדבר לעורב תינוק. אבל בעצם הם עורב שמדבר לאריה."

על אימהות- "אפילו כאן , למטה בסלון, אני מרגישה כאילו אני יכולה לשמוע את הנשימות שלה דרך התקרה. גם בעיניים עצומות אני יכולה לראות אותה ישנה בעריסה, את הפנים שלה, שלוות כל כך באור פנס הרחוב שנכנס מבעד לווילונות. אני מרגישה שגם היא יודעת שאני כאן. וזה... מאוד נעים."

מודעות עצמית- "...ואז מישהו היה מבחין בו, מטרד חירש ופרוע שנראה מטורף...", "אתה לא יותר מסתם רוח רפאים."

על כבוד עצמי- "אל תיתן לאף אחד לשבור אותך, אם לא תיתן לאף אחד לשבור אותך, אתה תנצח."

על בחירה- "אפילו שאין לו מושג מה קורה כאן, והוא מסוחרר ומזיע ונשרף מבפנים ומרגיש בדידות איומה ונוראה, הוא יכול לבחור אם הוא רוצה לפקפק או לבטוח."

למרות שחלקו האחרון של 'סיפורה של ילדה יפה' מתגלגל מהר משאר חלקיו, כשהדמויות משתפרות בכל מדד אפשרי ומתקרבות כמעט בפיתאומיות מפתיעה, לנורמטיבי המוכר, אהבתי את הספר והעלילה החזיקה מים לרוב.

אפילו אם התגלו נזילות אמינות קלות, אני נוטה להקל ולסלוח על עיוותי 'מציאות' מהסוג שבא לתאר סיפור ולהעביר מסרים ברורים (וחשובים).

כי אחרי הכל כולנו קצת משוגעים, מעט רפי שכל והזויים למחצה, לפחות.

כאילו אין מחר / קריאן קול

חוויית הקריאה שמספק "כאילו אין מחר" מקבילה כמעט לחלוטין לזחילה על חצץ.
ככל שמתגלגלים, היא דומה יותר לזחילה על סוכר, כשלמרות פוטנציאל המתיקות, התאכזבתי לגלות שגם זחילה ממותקת, מכאיבה לי בברכיים ובמקרה זה שלחה אותי שוב, לשאול את עצמי 'למה אני עושה את זה?' (אבל אולי זו רק אני).

היינו, ראינו, די!

כן, שוב זכינו בסיפור הידוע של 'בחורה פוגשת בחור', ככה במקרה, בטעות.
בחור מזהיר בקולו הסקסי "כדאי שתלכי מפה" ומסתכל עליה ב"עיני הקובלט" (שזה סוג של כחול), "בעיניו הכהות החולמניות" וב"עיניו ששבו להיות כחולות". זה כמובן גורם לה להתאהב מיד (בין היתר כנראה משום שהעיניים שלו מבצעות חילופי צבעים קטלניים והוא כמתבקש מצויד למשעי).

גריי היה פה

כן, גם כאן נמצא בחור מסכן, פגוע עד פגום, שאומר משפטי אזהרה, מיד אחרי נשיקה איכותית.

כי לא הספיק לנו מגברים שלא שולטים בעצמם ופוחדים בסתר לב להרוס את היצור העדין, שמפרפר מולם בהתלהבות ילדותית?
ומי מאיתנו התנסה/התנסתה, בסיטואציה לוהטת, כשהדם רותח בעורקים, ההתרגשות בשיאה ורק המצפון לוחש כמו פולניה הורסת מסיבות, 'לכי מפה, אני אהרוס אותך'.
נו באמת, אפשר די?

בואו נדבר על זה

היא ג'רמופובית איכותית (פוחדת מחיידקים) וכשבחור מהרחוב (במלוא מובן המילה) מלקק לה את הגלידה (אמיתית, כולל מוצקי חלב), היא עוברת על העניין לסדר היום באופן מופתי, שמשאיר אותי המומה עד מזועזת מחוסר אמינות.

"הוא תופס בידי המחזיקה בגלידה ומקרב את הגביע לשפתיו. אני מביטה מרותקת איך הוא מלקק מהגלידה שלי בלי לשאול, בלי להסס ועיניו הבוערות נעולות על עיני.
'רציתי לטעום משלך', הוא אומר, מלקק את הפטל הוורוד משפתיו.
אני ממצמצת ובולעת רוק. 'זה בסדר', אני עונה, מעבירה את הלשון היכן שהוא ליקק קודם. מבטינו מצטלבים בזמן שהוא מלקק מהגלידה שלו. זו נשיקה ולא נשיקה.
זרם חושני עובר בי. רדאר החיידקים שלי נכבה."

והנה לצערי, כבר בתחילתו של הסיפור, נתקלנו במדד אמינות נמוך עד בלתי נראה, כשבלי להיות ג'רמופובית, משהו בתיאור ליקוק הגלידה המשותף, גרם לי לרצות לשטוף את הפה באקונומיקה.

אגב, דקה לפני הרגע הדביק (תרתי משמע), אותה גיבורה מבהירה ש"אני אף פעם לא חולקת שתייה עם אנשים ולא משתמשת בסבון לא נוזלי בבתים של אחרים".
ואם תשימו את העילגות בצד, אולי תצליחו להבין את ההיגיון שמאחורי הדמות ההזויה (מודה שכשלתי).

בבל"תו אותנו באהבה

(או לפחות ברומנטיקה)

משפטים סתומים יש כאן לרוב. מהסוג שאין שום סיבה לכתוב (או לקרוא), אם רוצים להוכיח קיומה של אינטליגנציה באגף הדמויות כמובן.

"אני מתמסרת למגעו והופכת להיות חסרת בינה, חסרת עצמות, חסרת מחשבות", לצערי, לגבי הדמות הספציפית, אני נאלצת להסכים וספק אם ניתן להתאושש מפוגרום חסר כל שכזה.

"הוא נראה כמו ישו עם השיער הארוך והעיניים הכחולות כמו ג'ינס והאווירה הרוחנית שהוא משדר. ברור לי שישו לא נראה כמו נגן רחוב חסר בית, אבל אם הוא היה יורד לעולם בקטע מגניב, אני בהחלט יכולה לדמיין אותו ככה. אנשים בטח נמשכים אליו בהמוניהם, במיוחד נשים, בגלל הכוח המגנטי המיני המוזר שלו. של הגיטריסט, לא של ישו."

ועל זה נאמר 'גברת? את סותמת?'

"אם לזכרונות היה טעם, שלנו היה של מלח ודם." עדיין מנסה לנתח את המשפט הזה, ללא הצלחה (אבל הבחילה בדרך).

"נראה כאילו חישמלו אותה לא מזמן או שתקשרה עם רוחה של שר" וכאן אני חייבת לשאול, רוחה של שר לא אמורה לתקשר עם העולם רק לאחר מותה? שר מתה? למה לא סיפרו לי שהיא מתה?
(היא לא מתה, בדקתי בויקיפדיה-יודעת-כל).

עברית קשה שפה

"את לא מקבלת לגמור עדיין". כחלק מהיותו עילג, זה מסוג המשפטים שנקרא במבטא בלבד (קצת כמו "יש כרטיס מועדון?" המיתולוגי).

"אני מעבירה מבט על הסימנים האדומים על צווארי וזכר שפתיו, שיניו וידיו הנושכות, מוצצות ולופתות מעביר בי עוד גל מוזר של התעלות."
מפרגנת בשמחה על "גל של התעלות", אבל איך זה קשור ל"ידיו הנושכות, המוצצות"? (ניסיתי, זה לא עובד גם בהתאמה).

"תחושה מאיימת מזדחלת לבטני מוציאה אותי בצליפה מתוך האהבה והתשוקה...".

"אני מנתחת בעזרת מיקרוסקופ מנטלי" (לא להזכיר 'קליידוסקופ שתקני', לא להזכיר 'קליידוסקופ'... אופס!).

היו גם "אני מושיטה יד למכונת הצלילים שליד המיטה", "אני עפה עליו", "זה מדליק אותי", "שערו הארוך קצר מהרגיל", "נאבד בתוכך" ועוד, אבל הבחילה חזרה.

"ובאותו רגע ידעתי שהלך עלי", כן, זה בדיוק מה שהרגשתי, אבל תוך שימוש בקצת יותר 'עברית' כמובן.

בקיצור, הייתי מצפה לעוד קצת עבודת עריכה ובפעם הבאה, רצוי שלא אהיה הראשונה שעושה כאן הגהה.

אבל הכי, הכי אהבתי את המשפט הבא (ואני מקדישה אותו לכם, קוראי האהובים): "אני מרגישה כאילו הזריקו לי קשת לתחת."
נשבעת שהייתי מספרת אם כך הייתי מרגישה, לו רק הייתי מבינה מה אומרת האנלוגיה ההזויה.

סיפור שנוי במחלוקת וסוף מתוזמן

הסיפור מעייף, הדמויות עלובות, בחורה חסרת עמוד שדרה מעורערת מאהבה ללא בסיסי ובחור מוכשר עד אימה, חסר שליטה עצמית ויכולת נורמטיבית לחיות כאחד האדם, עושים יחד עבודה ספרותית שעם קצת מזל, יכולנו כולנו להימנע ממנה.
לצערי, זה לא קרה. ממש כמו התרגום הלקוי והטקסט המקורי שככל הנראה לא מסתמן כספרות איכותית, אם בכלל.

מלבד הרמה, יש כאן צורך לספר מעט בהרבה יותר מדי מילים, כולל משפטים סתומים ומידע שלא משרת את הסיפור, אפילו בכאילו. מה שהופך את הספר הזה לארוך, מייגע וכזה שחסר את הסיבה הקיומית שבגללה קראתי מעל חמש מאות עמודים של כלום (כמעט).

התעוררות מצפונית יחידה יש לי כאן והיא נוגעת בתגליות מהאגף הרפואי, שמבהירות פרטים הזויים ומעלות לתודעה הציבורית נושאים שחשוב שיעלו (ואפילו בדרכים עקומות כמו הספר המדובר).

אז קבלו את הרמת הכובע שלי על הצפת נושא חשוב, אם לא על שום דבר אחר.

מדד בלאכס גבוה

ככלל, הספר הזה עורר בי בלאכס קיומי.
היו כאן הומלסים והבטחה למקלחת "כמה פעמים בשבוע", שק שינה מעופש ושלל פריטים שלא הייתי נוגעת בהם עם מקל.
אבל הי, מה לא נעשה בשם האהבה, לא?

התשובה היא , לא!

בובות על חוט / מריו ורגס יוסה

לא היה צריך הרבה כדי לגרום לי להסתקרן מהספר הזה.
לחישה חברית קטנה על ארוטיקה נשית, עשתה את העבודה (ואפילו מהר מהצפוי).
אבל אז, כמו תמיד, נכנסה המציאות והפריעה.

אמת בפרסום!

אז ארוטיקה נשית, כאמור, נמצאה.
אלא שחוץ מבעמודים הראשונים ואי שם אחרי שהסיפור ברובו כבר נבנה, היא מספקת מסגרת קטנה עד עלובה לעלילה.

מי פה תרבותי?

יש כאן מפגש על גבול ההישרדותי, עם פרו הקשה, כשאנשי עסקים ויצרים שלטוניים מתערבבים.
יש גם אלמנטים תרבותיים, שמות מקומיים, ארגוני טרור ברקע, קשיים, עוצר ופחד קיומי על בסיס יום יומי.
קצת כמו כתבת אמצע ב'נשיונל ג'יוגרפיק' על פרו של ימינו (מינוס תמונות דרמטיות), פחות פרוזה כמתבקש מהכותר.

מי אני? ומה...?

אולי זה קושי תרבותי, אולי אי הבנה, או שפשוט מדובר בספר שלא יצא לו להיות הזוהר ביותר על המדף (כי 'מעייף עד משמים', מתאימים יותר להגדרה).

הוא עמוס בדמויות תלושות כשבמקביל לסיפור המרכזי, נמצא ברקע עקבות של סיפור בלשי סוג ג' (כי באותיות אחרות פחות מכובד להשתמש). הקישור בין הבלשי לסיפור המרכזי קיים לרוב, אך רחוק מלהיות מעניין או פשוט כזה השווה קריאה (או כתיבה לצורך העניין).

הסוף קלוש עד יבש, לא אומר הרבה ומשאיר בי את הצורך הירוד בשלוש נקודות, אז הנה...
ספר מהסוג שזוהר מבחוץ ומיותר מבפנים
(ואתם לא חייבים).

כשהחיים יתחילו / חנה גולדברג

הספר הזה קרץ אלי ממדפים דיגיטלים, בזכות שם הסופרת שעל הכריכה, בעיקר בעקבות ספר קודם של גולדברג, שזכה להוציא ממני קריאות שמחה.
קוראים לו "אף מילה על אהבה" והוא עשיר ומבריק בדרכו, מלא אמוציות ודמויות אינטליגנטיות (ואולי סתם חיפשתי לי חברות).

לעומת זאת, "כשהחיים יתחילו" ששונה ממנו מקיר לקיר, הראה נטייה מיידית לכיוון אגף האכזבה וגרם לי לחזור אל אחיו הספרותי, מתוך הצורך לבחון את תאריך ההוצאה (בתקווה לגלות שהמוצלח יותר מראה על שיפור ניכר באגף הכתיבה).

למה זה מגיע לי?

מקורו של "כשהחיים יתחילו", בהפרעה. או בעצם, הוא עצמו מן סוג של הפרעה מכוונת.

כשגיבורה אומללה עד מיותרת מגלה שבעלה נעלם. לא השאיר סימן, לא נמצאה גופה. פשוט, כאילו, כמו כולנו כאן, גם הוא העדיף לסיים את חייו הרחק מנוף אומללותה.

כי "כשהחיים יתחילו" כל כך נטול שמחת החיים, שהוא יכול להשמש כמדריך למתאבד המתחיל (בדגש על נסיונות התאבדות שצלחה דרכם).

גולדברג אומנית של מילים

הדמות הראשית מיותרת ודכאונית, קוראים לה "כמיהה תעתוע" והיא כולה רצון מיוסר ותעתוע כמובן.
יש לה חתולה בשם "עונג" ובאופן כללי היא משתמשת במילים, כבכלי נשק איכותי ומכוון היטב, שפוגע במטרה כאילו בלי לשים לב.

כמו הגיבורה וכפי שכבר רמזתי, גם אני כמעט ונפרדתי בשלב מסוים, כשהבנתי שמעבר לאופק מחכה ענן שחור והבשורה לאויר ואהבה, לא תגיע משם.

מר סוואגר / קים ג'ונס

מישהו אמר "כריסטיאן לעניים" ולא קיבל?
קיבל, קיבל, קיבלנו כולנו. 

מדובר בספר שטוח עד פשוט, המושתת על עקרונות הסוגה הרומנטית/ארוטית, מהזן שהתחיל בכריסטיאן-ידידו-הטוב-של-השוט-גריי והמשיך בגדאון-הרבצתי-לך-אך-לא-התכוונתי-קרוס, ג'סי-חכי-אני סופר-עד-שלוש ונוספים ידועים לשימצה לא פחות.

כי הספר שלפנינו, הוגש לציבור כפארודיה על קלישאות הז'אנר והוא עסוק בהשוואה מקיפה של כל שטות קיומית-ספרותית, אליה נחשפנו בעבר כשכל סיטואציה, מתאימה כמו כפפה, לסיטואציה שמופיעה באחד הספרים המוזכרים מעלה (ולעתים ביותר מאחד).
אלא שלפעמים עדיף שלא לזלזל באחרים, עד למידה בה אתה עצמך נתפס יהיר עד הזוי וחסר מעוף בעיקר (וסבתא אמרה שזלזול באחרים עלול לשוב ולתפוס אותך בישבן, ממש כמו שקורה כאן).

היא קטנה, הוא מצויד היטב

"מר סוואגר" לא מספק חידוש רעיוני ונראה כי הסופרת ניסתה לייצר סיפור נטול שכזה, תוך שימוש ברעיונות של אחרים והדגשת כל סיטואציה בנאלית, המוכרת למין האנושי הספרותי.
היא משתמשת בדמותה של סופרת מתחילה שמשלבת התנסויות רומנטיות, במחקר ספרותי/רומנטי/ארוטי/וולגרי/כזה שכבר קראנו.
בכל רגע נתון היא מצביעה על קלישאה, אבל גם משתמשת בה ללא שמץ בושה עלילתית.

"פנלופי ליין... את נשמעת בדיוק כמו גיבורה ספרותית טיפוסית."

ושלא תבינו לא נכון, כשלחצתי על 'השתק' באגף הפעילות המוחית, גיליתי ספר חמוד, קליל, עם גיבורים אנושיים לרוב, אמיתיים ואמינים שבעיקר נוטים למיינסטרים ספרותי.
לפעמים היה נחמד לשחות בביצת הרומנטיקה בגרוש וברגעים אחרים תהיתי למה אני עושה את זה לעצמי בכלל?.

מי תירגם? מי האחראי למחדל?

בעמוד 45 פגשתי את המילה המסעירה "מנוש" (מנוקדת לטובת הקהל). עד שהתאוששתי מגל הבחילה, בעמוד 130 (תצורה דיגיטלית), אותה מילה שבה ותקפה.
בין לבין היו לנו "פות", "כוס", "ואגינה" ושלל תאורים דוחים, שלא היו מביישים חוברת צביעה לגניקולוג המתחיל.

אני לא עדינה מטבעי וגם עדינות נפש לא פיתחתי מעולם ובכל זאת, תרשו לי לשלוח 'תודה' להוצאת 'ידיעות אחרונות', שעזרה לי לנקז מתוכי את הבלאכס הקיומי שבתיאור בוטה עד מיותר של איברים נשיים לחים (היו גם רטובים כמובן).

מלבד תאורים ירודים של איברים נשיים, היו כאן גם "תותח במיטה", "חבל על הזמן", "זכוכית הנמתחת לרוחב הבניין", "איטי כמו השומן שצף על פני החלב", "קווי מיתאר של זין גדול", "איטי כמו למזוג חמאת בוטנים" ועוד פנינים לרוב.

ארוטיקה זה בסדר ולעיתים זו אפילו הסיבה שלשמה התכנסנו כאן, אבל תאורי גועל וולגריים שאין בהם יתרון, דוחים אותי כמו אחרונת טירוניות הז'אנר המתעלפת מהתרגשות רוטטת חסרת אבחנה.

ואחרי הכל, "מר סוואגר" מתחיל כמעט כמו כל ספר שקראתם ומסתיים חסר מעוף בהתאם.

'סתם', כבר כתבתי?

יום אחד בדצמבר / ג'וזי סילבר

מדובר בספר רומנטי עד מתוק ולפעמים אפילו מדי, מהסוג שיגרום לכם לתהות 'איפה לעזאזל כבר קראתי כזה?'

התשובה טמונה כנראה, בין דפי רוב ספרי הז'אנר הרומנטי באשר הם.
כי יש פה מבטים שמצטלבים בחטף, פספוס גדול של 'כמעט היינו יחד' כולל תחושות ותיזמון שתמיד, אבל תמיד, שמים רגל לאהבה גדולה.

וכבר היינו כאן

קחו גיבורה סטיגמטית, כזו שמצטיינת בקלולסיות יתר, שלרוב היא הקטנה, הדפוקה, הפחות יפה (אבל יפה, ברור שיפה, פשוט עוד לא יודעת שיפה). תוסיפו חברה טובה- זוהרת וכריזמטית, שלידה מרגישה הגיבורה כמו אפרוח טרום בקיעה ובחור אחד מיוחד במיוחד, וקיבלתם את תחילתו של כל ספר שתשלפו מהמדף (הרומנטי כמובן).

"...וזה לעולם לעולם לא יקרה שוב. אני לא חושבת עליך ככה, ואני די בטוחה שגם אתה לא מטפח פנטזיות חשאיות בקשר אלי." ברור שמטפח וברור שחשבת עליו מהעמוד הראשון (ואל דאגה הכל נכתב והוברה קודם לכן, לא מדובר בספויילר אכזרי).

רמת הסוכר בדם 

הוא לא מאכזב, רק נוטה לא לחדש ומעייף בנקודות מסויימות.
הכל ברור ואחרי שהתחלנו, מי ישאר עם מי זו כבר לא תעלומה גדולה במיוחד.
באופן עקרוני, היו חלקים בעלילה שהרגישו כאילו נכתבו בלחץ, רק כדי להרוס עוד קצת, לפני שיגיע הטוב המיוחל.
אבל יאללה, בלעתי.
וזה שזה תואם את בסיס הז'אנר, כבר כתבתי.

עברית קשה שפה וגם הגיון זה לא קל 

"הקוקטיילים שהורדתי",

"אולי זה בגלל היין שהיא שתתה ואולי בגלל הבירה שאני הורדתי"

"אפילו מזג האויר שיחק אותה"

"אנחנו נהנים מיום קיץ אנגלי עצל ומשובח, מהסוג שתמיד עושה לי נמשים על גשר האף"

"הבוסית הבהמה שלי הכריחה אותי לשים..."

"את בדאון אבל את לא גמורה."

"אולי היא רק מחוסלת או עומדת להתמוטט. ידוע שיש לי השפעה כזו על נשים."
כן, ככל הנראה גם עלי (אישה, כבר אמרנו).

הותשתי מקלישאות וביטויים שראוי היה לתרגם בסגנון ירוד פחות.
ואחרי הכל, מדובר בתוצאה סבירה, לא מעבר.
חמוד, קליל, סתמי ולא מיוחד.